עשרת הדיברות שקראנו בפרשת יתרו הניחו לפנינו את היסודות הבסיסיים ביותר של המצוות, אבל לא נוכל לבסס חיים מלאים על התורה, ללא פרשת משפטים. הדיברות שוללים את הפשעים הראשיים בחברה, דוגמת רצח, גניבה, ניאוף ועדות שקר, אבל הם לא מטפלים במכלול האירועים שבין אדם לחברו, וגם לא מכוננים עבודת ה' מעשית, מלבד איסור מלאכה בשבת.
פרשת משפטים פורטת את הדיברות אל עולם המעשה. היא פותחת בפירוט חובותיו של האדם לחברו בצדדים שונים של החיים, וחותמת במצווֹת הרגלִים, שנותנות ביטוי לעבודת האלוקים במעגלי חייו הטבעיים של האדם.
מיד לאחר מכלול המצוות מצויה חטיבת פסוקים (כג, כ-לג) שתפקידה פחות ברור. היא פותחת בתיאור האתגרים הבאים של העם ("הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ"), ומשולבים בה כמה ברכות וציוויים ("לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם" ועוד). מה תפקידה של חטיבה זו?
הכי מעניין
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
כדי לעמוד על כך עלינו להביט בהמשך הפרשה. מיד לאחר חטיבה זו נכרתת ברית בין ה' לישראל: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (כד, ז). חטיבת הפסוקים שעל משמעותה שאלנו היא בעצם הליבה של הברית. כשם שלחוזה בעל סעיפים רבים יש גם תנאים יסודיים שבהיעדרם החוזה כולו בטל, כך קורה גם בברית שנכרתת על התורה. תפקידה של חטיבה זו הוא להציג את תורף הברית שבו תלוי הכול.
מהן דרישותיה של ברית זו? עם ישראל מתחייב ללכת בדרך המצוות ולמאוס בעבודה הזרה, ואילו הקב"ה יספק השגחה צמודה במישור הביטחוני לאורך המסע אל הארץ ובמהלך הכניסה אליה.
בין המלאך לצרעה
זה תפקיד הפרשייה, ואלה תכניה המרוכזים. אבל אם נקשיב לה נגלה שכמעט כל מה שבה חוזר פעמיים, ובדרך כלל גם באופן שונה. הפרשה פותחת בשליחת מלאך ניסי, אבל עוברת בחלקה השני לשליחת צרעה (שהיא יצור טבעי). המלאך מתואר כמתמודד עם כלל ששת עמי כנען, בעוד הצרעה מתוארת כמתמודדת רק עם שלושה מהם (החוי, הכנעני והחתי). המלאך מכחיד את העמים לגמרי, אבל הצרעה רק מגרשת אותם כדי שלא ישבו בארצנו. פעולתו של המלאך מביאה לתוצאות מיידיות, בעוד הגירוש שנעשה על ידי הצרעה נעשה בתהליך הדרגתי: "מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ".
מה פשר הדבר? נראה שהתורה פותחת לפנינו שתי רמות אפשריות של כניסה לארץ. בשתיהן יש בשורה גדולה של השגחה צמודה, ובכל זאת יש הבדל ביניהן. הפסוקים הראשונים מתארים כניסה שלמה, אלוקית, שבה הכול קורה באופן מיידי על ידי מלאך ניסי, ולא בתהליכים טבעיים ארוכי זמן. הפסוקים האחרונים מתארים כניסה במדרגה נמוכה יותר, בהשגחה שבדרך הטבע, ובתהליך הדרגתי שתלוי במגבלות שונות של העולם. "מסלול" הכניסה ייקבע לפי מדרגתו הרוחנית של עם ישראל ומידת נאמנותו לברית.
מתוך כך נוכל לעמוד על הבדל נוסף בין המסלולים, התורה פותחת ב"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי". מהו המקום שהקב"ה כבר הכין? אם הכוונה לארץ ישראל, מדוע לא לכתוב "ולהביאך אל הארץ"?
נראה כי התורה מתכוונת למקום מדויק שאותו הכין הקב"ה להביאנו אליו: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ... מִקְּדָשׁ אֲ־דֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ". לפי שירת הים, המקום שהקב"ה הכין כדי להביאנו אליו הוא המקדש. גם המילה "המקום", שבה משתמש הפסוק, משמשת במקרא למקום ההתגלות האלוקית (בעקדה, במעמד הסנה, בתיאור "המקום אשר יבחר ה'" ועוד), וכפי שכבר רמזו יונתן בן עוזיאל ורש'"י כאן.
לפי זה, הדרך הניסית של הכניסה לארץ אמורה הייתה להוביל תחילה ישר למקדש, כמתואר בשירת הים, בעוד הדרך השנייה – הטבעית וההדרגתית – מתנהלת בתהליך הדרגתי של ירושת הארץ, ומתפתחת לאט עד שתגיע לבניית המקדש, כפי שאכן קרה בסופו של דבר בכניסה לארץ.
להפוך את הקללה
לסיום ניגש אל ליבת ההבטחה. בלב חטיבת הברית, בפסוקים המפרידים בין התיאור הניסי לתיאור הטבעי שמציגה התורה, מופיעה ברכה מיוחדת, והיא חורגת מהתחום הביטחוני אל מרחבי החיים: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ. לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ, אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא".
משמעות הברכה חבויה בשפה הרמוזה של התורה, שעוסקת בתהליכים ארוכי טווח שמגיעים עד לפרשת גן עדן. כנגד קללת האדם, "בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם", מופיעה ברכת "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ"; כנגד קללת האישה "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָּנִים", מופיעה ברכת "לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ"; גם כנגד קללת הנחש, "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה", שמאיימת גם על האדם, כבר הופיעה ברכת "וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ"; וכנגד הנחש ש"הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה", דואגת התורה למנוע את "וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה".
מה משמעות הרמיזה של התורה לפרשת אדם הראשון? מתוך קבלת התורה אנו עתידים לצאת לארץ ישראל. מסעו של עם ישראל לארצו הוא כעין חזרה לגן עדן, כדברי יחזקאל "וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן". האדם גורש מגן עדן בחטאו, ועתה יגורשו הכנענים החוטאים מפנינו, "מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ", ואנו, כרותי הברית, נזכה לחיים מבורכים.
גן עדן הוא מקום הברכה האלוקית הניתנת לעם הדבק בה', והחזרה אל הגן מהפכת את הקללה לחיים שלמים מלאי ברכה, בקרבת א־לוהים. יציאת מצרים היא לא רק שחרורו של עם ממשעבדיו. היא טומנת בחובה את מסעו המחודש של האדם אל מדרגת החיים השלמה שאיבד בחטאו.
הרב אוריאל עיטם הוא ראש ישיבת ירוחם ומחבר הספרים "ונהר יוצא מעדן" על מועדי השנה, ו"שערים למשנתו של מניטו"