ביקורת הגבולות של יציאת מצרים

לאחר חצייתו הניסית של ים סוף, מתחיל עם ישראל את מסעו הארוך במדבר. פרשתנו מפגישה אותנו עם תופעת התלונות, שמתחילה מיד עם תחילתו של המסע, ותלווה אותנו לאורכו.

במבט ראשון, התלונות השונות הן אותה גברת בשינוי אדרת, ורק הסיבות והסגנונות שלהם מתחלפים. התלונה היא תופעה שלילית, והתגובה אליה ביקורתית. אך במבט עמוק יותר מבחינים שכל תלונה היא עולם בפני עצמו. לצד תלונות שגררו ענישה או לפחות ביקורת, יש גם תלונות שנענו ברצון וניתן להן פתרון; ישנן תלונות שהתקרבו לכפירה, יש שביטאו חולשה, ויש שהביעו צורך אמיתי. ראוי אפוא להתבונן בכל תלונה לגופה, ולעמוד על משמעותה. בשורות הבאות אני מבקש להקשיב לששת פסוקי המסע למרה ולאילים, הנפתחים בתלונה שנענית דווקא ללא ביקורת.

רק יצאנו אל המדבר, ומיד שורר מחסור במים. העם מגיע אל מקום שמימיו מרים, מתלונן, והקב"ה מורה למשה כיצד להמתיק את המים בדרך ניסית. מה בא האירוע ללמד? ברמה הפשוטה, את אמונת ההשגחה. היציאה למדבר כרוכה בסכנת חיים, אבל ההשגחה האלוקית דואגת לנו.

אולם תשובה זו מותירה כמה שאלות פתוחות. מדוע הוביל הקב"ה את העם דווקא אל מים מרים ולא ישר אל המים המתוקים? מדוע הומתקו דווקא על ידי עץ, במקום שהקב"ה ימתיקם ישירות? מדוע ניתנות שם מצוות, שלא כברוב אירועי התלונה?

מירקות לפירות

כדי להבין את סיפור מרה, עלינו להקשיב לשפת הרמזים של התורה. "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה". מדוע המרירות נזכרת בפסוק שוב ושוב? מה משמעותה?

המרירות היא מושג מוחשי, דימוי. בתחילת ספר שמות מתואר שעבוד מצרים כחוויית מרירות: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". בהמשך, בעת היציאה ממצרים, נצטווינו גם להנציח את זכר העבדות באכילת מרור. האם המפגש השלישי עם המרירות, הפעם בגבול מצרים, יכול להיות מקרי?

עם טביעת המצרים בים, עומד העם לצאת לדרך ממרירותו של שעבוד מצרים, לעבר מתיקותה של ארץ זבת חלב ודבש. המפגש עם המים המרים מתפקד כמעין ביקורת גבולות. שנים רבות של עבדות עלולות להביא את העבד להתרגל אליה. עם ישראל יצא ממצרים, אך האם הוא השתחרר ממנה גם מבחינה פנימית? האם התרגלנו למצרים ונוכל לסבול את הטעם המר?

עם ישראל זקוק ל"אישור יציאה", והוא נבחן אם ביכולתו לשאת עוד את טעמה של מצרים. כאשר הוא עומד במבחן בהצלחה, נחשפת בשלותו הפנימית ליציאה. השחרור הפנימי מכשיר אותו להיות עבד ה', ולקבל פעימה ראשונה של התורה: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

אך מדוע המתקת המים דורשת להשליך אליהם עץ? התורה מלמדת שגם לצורה שבה מופיעים הניסים יש משמעות. יש קשר בין הבעיה – מרירות המים, ובין הפתרון – העץ.

רוב הפירות מתוקים. הפירות של שבעת המינים מתוקים מאוד – הגפן, התאנה, הרימון, התמר. העץ צומח לגובה. הוא כביכול מסנן את המרירות ופריו הופך למתוק. כיון שהעץ בטבעו מפיק פירות מתוקים, גם בעולם הנס ניתן תפקיד ההמתקה לעץ, ועל כן דווקא הוא מושלך למים כדי להמתיקם.

הניגוד שבין הירקות לפירות, משתקף בתורה בהבדל בין מצרים לארץ ישראל. כאשר עם ישראל מתאר ממה ניזון במצרים, הוא מזכיר בעיקר ירקות – "זָכַרְנוּ... וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". לעומת זאת, כשיעקב שולח עם בניו מתנות מארץ ישראל לשליט מצרים, הוא שולח בעיקר פירות: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים (פיסטוקים) וּשְׁקֵדִים".

מה פשר הניגוד הזה?

הירקות תלויים בהשקיה. לעומתם העצים מעמיקים שורשים, ופחות תלויים במים באופן מיידי. מצד שני, העצים דורשים זמן רב עד שיצמחו, בעוד הירקות זמינים מיד. חקלאות הנילוס המאפיינת את ארץ מצרים, שמימיה זמינים תמיד, מתאימה מאוד לירקות, ואילו ארץ ישראל, שמותנית בגשמי שמיים, מתאימה יותר לעצי פרי.

יש לכך גם משמעות רוחנית. ארץ הפירות דורשת סבלנות ארוכת טווח, ומתאימה לתרבות שפניה לעתיד. מצרים, ארץ הירקות שמימיה זמינים תמיד, מתאימה לתרבות שחיה את ההווה ומתמכרת למיידיות וליצרים (כמתואר ביחזקאל כג). אם כן, חשפנו כאן ממד נוסף של יציאת מצרים: יציאה ממרירות הירקות אל מתיקות הפירות שנשתבחה בהם ארצנו.

קדימון לארץ

אחר שהבנו מה מבטאת המרירות שבמרה ומה תפקיד העץ שהמתיק אותה, נוכל להתקדם אל התחנה הבאה במסע: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם". בניגוד למרה ומצוקותיה, אילים מציינת חניה של שלמות. לא רק צרכים בסיסיים, אלא מעינות נובעים ופירות מתוקים.

אך מה מבטא מקום זה שהשתבח במעיינות ותמרים? גם כאן, נחפש בתורה עצמה מה מבטא צירוף זה. צירוף המעיינות והתמרים מצוי בתיאור שבחה של ארץ ישראל בספר דברים. הוא נפתח בתיאור ייחודי של "עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר", וממשיך אל פירוט שבעת המינים שהתמר הוא האחרון שבהם. אילים הוא מקום שמכיל בתמצית את האיכות של ארץ ישראל; מים נובעים ופרי התמר שהוא המתוק שבפירות.

במבט כולל, המסע הקצר למרה ולאילים הוא תמצית המסע הגדול לארץ. הסירוב לשתות מהמים חותם את יציאת מצרים. המצוות הניתנות במרה הן כעין מתן תורה, ומתיקות התמרים שבאילים הם טעימה מטעמה של ארץ ישראל. ממרירות מצרים אנו עולים אל העץ הגבוה והמתוק ביותר, ששמו מעיד שתמה כל מרירותו; ממרה אל התמרים, תם־מר.

הרב אוריאל עיטם הוא ראש ישיבת ירוחם ומחבר הספרים "ונהר יוצא מעדן" על מועדי השנה, ו"שערים למשנתו של מניטו"