אחד הדימויים המקובלים ליציאת מצרים הוא לידה. מפורסמת ביותר היא נבואת יחזקאל, בזכות הפסוק שמצוטט ממנה בהגדה של פסח: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:" (יחזקאל טז ו). 

במובן הזה, חג הפסח הוא "יום ההולדת" של עם ישראל. 

הדימוי של יציאת מצרים ללידה מסיט את המבט מן העבר, מתקופת השעבוד, אל העתיד, לצמיחתו של עם ישראל, מינקות לבגרות, מן המדבר לארץ ישראל, שהרי כשחוגגים לאדם יום הולדת, אין מתכוונים להתייחס לישועה ולהרווחה שהיתה לו בעת שיצא ממעי אמו, נשם את נשימותיו הראשונות ובכה את בכיו הראשון, אלא לכך שביום הזה התחיל את חייו ועתה עברה עוד שנה של חיים ועשייה. יום הולדת הוא זמן לסכם ולהודות על שנת החיים שעברה, והשנים שקדמו לה, ולהתפלל ולאחל לקראת השנים שתבואנה. 

ביקשתי מתוכנת ה-AIclaude להכין דרשה על יציאת מצרים כלידה. נוסח הprompt-, הבקשה מן התוכנה, היה פשוט ביותר: ביקשתי "דרשה על יציאת מצרים כלידה, גם לידה של עם וגם כסמל ללידה של אדם יחיד". הרי לפניכם הדרשה שהתקבלה, העתקתי בלי לשנות דבר, לרבות שגיאות.  (באותיות הנטויות): 

יציאת מצרים כלידה: דרשת פסח

הקדמה: "מרחם מצרים"

חז"ל ראו במצרים רחם. לא במקרה שם המקום בעברית - "מצרים" - נושא בתוכו את השורש צר, מיצר, מצר. כשם שהעובר נמצא במיצר, בצוואר הרחם, כך היה עם ישראל במיצרים, במצוקה, בצרה. "מן המצר קראתי יה" - זו קריאתו של עובר המבקש להיוולד, וזו קריאתו של עם שלם המבקש לצאת לחירות.

הלידה הקולקטיבית: היווצרות עם

תשעה חודשים של הריון

מרגע שיעקב וביתו ירדו למצרים ועד ליציאה חלפו דורות. במצרים התגבשה הזהות העברית. במקום הצר והכהה של הגלות, במעבה השעבוד, התהווה העם. כשם שהעובר מתפתח באפלה, מוגן ומוסתר, כך התפתח עם ישראל.

רש"י מביא: "בכל מקום שנאמר ויהי, אינו אלא לשון צרה" - ואולם הצרה היא תנאי ללידה. בלי הצירים אין לידה. השעבוד והמיצר היו הכרחיים כדי שיתהדק העם, יתחזק, יכין עצמו ליום היוולדו.

רגע הלידה: ליל הסדר

ליל יציאת מצרים הוא רגע הלידה עצמו. "ויוצא ה' אותנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה" - כידו של מילדת המסייעת להוציא את היילוד. הדם על המשקוף והמזוזות הוא דם הלידה. כשם שבלידה נשפך דם, סימן לחיים חדשים, כך גם כאן.

ה"חיפזון" שבו יצאו ישראל - "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ" - הוא חיפזון הלידה. אי אפשר לעכב, אי אפשר להמתין. כשהגיע הזמן, הכל קורה במהירות. "אעבירך בדמיך חיי" - בדם הלידה מתחילים החיים.

התינוק העצמאי הראשון

אחרי הלידה בא השלב העדין ביותר: הימים הראשונים של היילוד. בהם למד העם ללכת בעצמו. קריעת ים סוף היא הצעד הראשון - אמיץ, מפחיד, ובלתי הפיך. העם עובר דרך המים, כמו עובר העובר במי השפיר לאוויר העולם.

המן מן השמים הוא חלב האם. ארבעים שנה היה העם תלוי לחלוטין בהשגחה העליונה, כתינוק התלוי באמו. רק אחרי תקופה זו, בכניסה לארץ, הפסיק המן - כשם שילד נגמל מאמו.

הלידה האישית: כל אדם ביציאתו

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"

אבל יציאת מצרים אינה רק אירוע היסטורי. היא טיפוס, ארכיטיפ, דגם לכל לידה רוחנית של אדם יחיד.

כל אחד מאיתנו נמצא במצרים משלו - במיצרים של הרגלים, של פחדים, של דפוסי חשיבה ישנים שאוחזים בנו. ה"פרעה" שלנו הוא קולה הפנימי האומר "מי ה' אשר אשמע בקולו" - הכוח בתוכנו המתנגד לשינוי, המעדיף את הבטחון של העבדות על חוסר הוודאות של החירות.

תהליך הלידה האישית

הלידה הרוחנית דורשת תשעה חודשי הכנה - תקופת בשלות פנימית. לפעמים אנחנו יודעים שמשהו צריך להשתנות, אבל הזמן עדיין לא הגיע. אנחנו במצרים, אך העובר טרם מוכן.

כשהזמן מגיע, באים הצירים - משבר, כאב, הכרח. מצב שאי אפשר להישאר בו יותר. זה הרגע שבו "וישמע אלוקים את נאקתם" - לא בגלל שלא נאקנו קודם, אלא כי עכשיו הנאקה באה ממקום אחר. זו נאקת הלידה.

ואז באה ההחלטה - הקפיצה אל הלא נודע. כמו קריעת ים סוף, יש רגע שבו צריך פשוט ללכת, להיכנס למים, גם כשלא רואים את הקרקע מתחת. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" - אמונה שמאפשרת צעד ראשון.

המדבר שאחרי הלידה

אבל כמו תינוק שזה עתה נולד, גם האדם שיוצא ממצריו הפרטיות נמצא במדבר. יש חופש, אבל גם בלבול. יש אפשרויות, אבל גם פחד. פעמים רבות נשמע הקול: "טוב לנו שוב מצרימה" - הגעגוע לוודאות של העבר, אפילו אם היה כואב.

המן היומי הוא הלקח: ללמוד לחיות יום יום, לקבל כל יום מחדש את מה שהוא מביא, לא לאגור פחדים ודאגות. זו בגרות רוחנית שמתפתחת לאט, כמו גדילת הילד.

סיכום: נולדים שוב ושוב

יציאת מצרים מלמדת אותנו שלידה אינה אירוע חד-פעמי. עם נולד, אבל גם כל אדם נולד מחדש לאורך חייו. כל יציאה ממיצר, כל שחרור מכבלים ישנים, כל צעד לעבר חירות פנימית - הם כולם הדים של אותה לידה ראשונה.

בכל פסח אנחנו חוזרים ללידה הזו. לא רק זוכרים, אלא חווים מחדש. כי תמיד יש מצרים נוספות לצאת מהן, תמיד יש ים סוף נוסף לקרוע, תמיד יש ארץ מובטחת חדשה להגיע אליה.

"אעבירך בדמיך חיי, בדמיך חיי" - פעמיים. פעם ללידה הקולקטיבית, ופעם ללידה האישית. ושתיהן, בכל דור ודור, מתחדשות.

שתי הערות מתבקשות בעקבות קריאת הדרשה הזאת. 

האחת היא, שגם הופעת הבינה המלאכותית בחיינו מחייבת סוג של לידה כמתואר בדרשה. צריך להבין שהיא אמורה לשחרר אותנו משעבודים רבים שהתרגלנו אליהם עד כדי כך שאיננו יכולים לדמיין את חיינו בלעדיהם. צריך להבין שאחרי שנעבור את שלבי הלידה המפחידים והמאיימים, נתחיל להתבגר לעולם שבו הבינה המלאכותית היא חלק בלתי נפרד מחיינו, עד כדי כך שלא נבין איך יכולנו לסבול את עול השעבוד שקדם להופעתה. כמובן, יש לתת את הדעת על כך שאי אפשר להשתמש בה בלי ביקורת, כפי שניתן לראות מן השגיאות שקיימות בטקסט שהעתקתי. 

ההערה הנוספת, הנובעת מן הקודמת, היא, שיש להבין שלבינה המלאכותית תהיה משמעות לא רק לחיי החולין ועולם העשייה, אלא גם לעולם הרוח והקודש. כך לדוגמה, יתכן שלא נצטרך לחפש בספרים, בעלוני פרשת שבוע, או באגרות הנשלחות בדוא"ל, כדי להצטייד בדרשה לפרשת שבוע, אלא שנבקש מבינה מלאכותית להציע לנו דרשה, כשנוכל גם לכוון אותה בדיוק לנושא המעניין אותנו מתוך הפרשה ולסגנון הדרשה הרצוי לנו: מפילוסופיה ועד קבלה, ומעיון מופשט ועד התייחסות מדויקת לאקטואליה של השבוע שחלף. 

החרות ממצרים לא נועדה לאפשר לעם ישראל חיי חופש ומנוחה אלא אדרבה, לאפשר לנו לעבוד את ה' במלוא יכולתנו. כך גם החרות שתקנה לנו הבינה המלאכותית, תטיל עלינו חיובים חדשים: כיום יכול אדם להתנצל שאין לו פנאי או ידע מספיק כדי להתכונן כדבעי לשבת, לפרשת השבוע, לחג ולמועד. כאשר נתרגל להיעזר בכלי הבינה המלאכותית, נוכל להסיר הרבה מן החסמים ולקבל יחידת לימוד מותאמת בדיוק לאופיו ולעניינו של כל לומד ולומדת. או אז, החובה המוטלת עלינו לעצמאות לימודית ורוחנית תהיה גדולה שבעתיים. 

הכלי הזה אינו תחליף ל"עשה לך רב" ו"קנה לך חבר", אבל הוא בהחלט תוסף משמעותי שיכול להעצים את עולמנו התורני והרוחני במידה רבה.