שבע מכות כבר עברנו, ואת שלוש המכות האחרונות נפגוש בפרשתנו. עשר המכות אינן פועלות רק כמסה מצטברת של לחץ; הן מובילות תהליך מתפתח, צעד אחר צעד.
ממד ההתקדמות בולט במיוחד במכת ארבה, הפותחת את הפרשה: "וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה". הארבה לא רק פוגע, כמו הברד, אלא גם מכלה. גם במישור המוסרי ישנה התקדמות. במכת ברד מודה פרעה ברשעותו כלפי הקב"ה: "ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים"; במכת ארבה הוא מודה גם ברשעתו כלפינו: "וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְלָכֶם".
אפשר להבין את שלוש המכות האחרונות כהמשך פשוט של המכות שקדמו, אבל המספר שבע משמש פעמים רבות בתורה כדי לבטא מערכות שלמות, וחלוקת הפרשות מפרידה בין המכה השביעית, ברד, ובין מכת ארבה. התורה מקדישה גם למכת ארבה את היחידה הארוכה ביותר מכל המכות. האם מבחינה מסוימת מתחיל כאן ממד חדש? האם בתוך הפסוקים הרבים יש גם מרכיבים ייחודיים?
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אם נשים לב למאפיינים המיוחדים של מכת ארבה נוכל להבחין שיותר מכפי שהיא ממשיכה את העבר, היא פותחת אופק מיוחד אל העתיד. מכת ארבה היא "מכה מבשרת", שכל אחד מן השלבים הבאים ביציאת מצרים רמוז בה.
רוח הקדים הקדימה
המטרה המרכזית של מכת ארבה היא לכלות את הצומח במצרים, אבל קורים בה דברים נוספים. הארבה לא רק מכלה את גידולי הקרקע ואת המזון שהם מצמיחים. לפני בוא הארבה, מתוארת תופעה מיוחדת שצפויה להגיע עימו: "וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ". וכך אכן קורה: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ". מכת ארבה כוללת אפוא מעין מכת חושך.
בנוסף מרמזת מכת ארבה גם למכת בכורות. כל המכות עד עתה לא הביאו איתן מוות על מצרים; המוות יגיע במכת בכורות, שחותמת את המכות כולן. ובכל זאת, סכנת המוות מורגשת לראשונה על ידי פרעה כבר במכת ארבה, והוא מבקש: "וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה".
אפילו לנקודת היציאה ממצרים רומזת התורה בעדינות. שעבוד מצרים עתיד להסתיים בגירוש: "עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן... גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה". גירוש זה מופיע כבר במכת ארבה, שמסתימת גם היא בגירוש: "וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
ולסיום, הרמיזה הבולטת ביותר בפסוקים מכוונת לקריעת ים סוף. רוח קדים מביאה עימה את הארבה וגם בוקעת את הים: "וַיֵּט משֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה, הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה". קשה להחמיץ את ההדהוד לקריעת ים סוף: "וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם". המכה מסתיימת גם בטביעתו של הארבה בים: "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף", ממש כמו סופם העתידי של המצרים בטביעה בים.
גם התכלית של מכות מצרים מקבלת ממד חדש במכת ארבה. עד עתה לימדה התורה שהמכות נועדו להביא לכך שפרעה ומצרים ידעו את ה' וישחררו של עם ישראל. במכת ארבה מוסיפה התורה את המטרה של בניית האמונה לדורות הבאים: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם". מטרה זו תהפוך בהמשך הפרשה למצוות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", שתעמוד בלב ליל הסדר.
מכת ארבה מבשרת אפוא את כל השלבים הבאים במאבק. מה, אם כן, תפקידה של מכת חושך, ובמה היא חמורה מקודמותיה? הרי בניגוד לכל המכות הקודמות היא לא מתוארת כפוגעת במשהו; מדוע אפוא היא מתאימה להיות המכה שכמעט חותמת את כל המכות?
כאן אנו נדרשים לעבור אל השפה הרמוזה של התורה, שעוסקת בתהליכים ארוכי טווח ובוחנת את המאורעות מהעיניים של פרשות הבריאה.
תהום פעורה
בפרשתנו מסתיימים שני המאבקים שמתנהלים נגד פרעה, כפי שהסברנו בשבוע שעבר. המאבק המוסרי כנגד השעבוד ודרישת הקב"ה לשחרר את בניו, שמתוכו צומח המאבק האמוני על כפירתו של פרעה בקב"ה.
מכת חושך מבטאת את שיאו של המאבק השני, המאבק האמוני. השליטה באור ובחושך מלמדת על הקב"ה כבורא העולם. החשכת מצרים מרמזת על ביטול הבריאה. כניגוד ל"וַיְהִי אוֹר", קובעת התורה "וַיְהִי חשֶׁךְ". המאבק האמוני שיצא לדרך בבליעת מטות התנין של החרטומים, ורָמז אל התנינים הגדולים שבבריאה, נחתם במכת חושך שכביכול מבטלת את הבריאה במצרים.
בכך מצרים חוזרת כביכול אל התוהו, לחושך על פני התהום שקדם לבריאה. החזרה אל התוהו תמשיך ותתקדם, ובקריעת ים סוף ישובו המצרים אל התהום, "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ".
ממבט זה תובן גם מכת בכורות ביתר עומק. מכת בכורות היא לא רק המכה הקשה ביותר, היחידה שמוקדה הוא המוות, אלא חותמת את המאבק הראשון, המאבק המוסרי: "וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ". מידה כנגד מידה.
כפי שראינו, לצד התנין שמבטא את המאבק האמוני מי הוא בורא העולם, הנחש מבטא את המאבק המוסרי מי קובע את הטוב והרע – "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". פרעה לוקח את הטוב והרע לעצמו, כמו האדם בגן עדן. הוא ממשיך להרשיע גם כשהוא מודה בצדקתו של הקב"ה ("ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים"), ונענש במכת בכורות ב"מוֹת תָּמוּת", כמו אדם הראשון.
הרב אוריאל עיטם הוא ראש ישיבת ירוחם ומחבר הספרים "ונהר יוצא מעדן" על מועדי השנה, ו"שערים למשנתו של מניטו"