אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף ונכשלה. יוסף שילם את מחיר סירובו להיענות לה בכליאה בבית האסורים. אחרי שהשתחרר ועלה לגדולה, נתן לו פרעה לאשה את אסנת בתה.
שחזור סדר האירועים הללו הוא דרש הקרוב לפשט. אדוניו של יוסף ששלח אותו לבית הסוהר הוא "פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים "ואילו אביה של אסנת נקרא "פוטי-פרע כהן און". היה אפשר לומר שאלו שני אנשים שונים, אבל הפירוש המקובל הוא שזה אדם אחד(רש"י מא, מה), ולו בשל השם הבסיסי המשותף. השינוי בשם נובע מההקשרים השונים שבהם הוא מופיע. כאשר היה אדוניו של יוסף העבד, הוא הוצג בתפקידו כשר הטבחים, כפי שהוא מתואר גם בהמשך, בסיפור יוסף בבית הסוהר. פוטיפר היה הממונה על בתי הסוהר ולפי חז"ל והמפרשים התואר "שר הטבחים" מעיד שתפקידו העיקרי היה הוצאה להורג של החייבים במיתה. ראש שב"ס והתליין הראשי של מצרים. כאשר נהיה חמיו של יוסף הצדיק, המשנה למלך מצרים, העדיפו להציגו במעמדו הנכבד ותפקידו הנעים יותר: "כהן-און", מעין כהן גדול לאלהי מצרים.
אפשר לומר שגם אם נקבל שאסנת היתה בתו של פוטיפר, יתכן שנולדה לו מאשה אחרת ולא מזו המוכרת לנו מסיפור הפיתוי המפוקפק, אולם התורה אינה מזכירה אשה אחרת, ועל כן אין סיבה שלא לומר שהיא היתה בתה של אותה אשת פוטיפר המוכרת לנו מקדמת דנא.
הכי מעניין
קיימת גישה במדרש שלא רואה בעין טובה את הרעיון שיוסף נשא נערה מצרית לאשה, ולכן מציעה מהלך מורכב, לפיו אסנת היתה בתה של דינה בת יעקב, שנולדה מפרשת האונס בשכם. היא התגלגלה בדרך נס למצרים, אומצה וגדלה בבית פוטיפר שהיה "סריס פרעה", ולא יכול להוליד. זהו מהלך דרשני רחוק יותר מזה שפתחנו ומדרשים אחרים לא נזקקו לו. יתכן שסברו, כפי שכבר דובר כאן בפרשות קודמות, שנישואים עם מצרית אינם בעייתיים כמו נישואים עם בנות כנען. אברהם נשא לאשה את הגר המצרית, הגר השיאה לישמעאל אשה מצרית והתורה אינה מבקרת את הנישואים הללו, שלא כביקורתה על נישואי עשו עם בנות כנען.
נחזור אם כן למסלול הקרוב לפשט: אשתו של יוסף היתה אסנת המצרית, בתם של פוטיפר ואשתו הידועה מסיפור הפיתוי שנכשל. על כך דרשו חכמים את הפסוק: "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר" (משלי, יד כג), "כל עצב שנתעצב יוסף מאדונתו היה לו יתרון ממנה, שלקח את אסנת בתה לאשה".
יש מי שיאמר שזו אירוניה של הגורל, אך בלשוננו מתקיים כאן הכתוב: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". על דרך הסוד נאמר, שאשת פוטיפר טעתה באיצטגנינות שלה, היא ראתה שיוסף הוא חתן מיועד בבית פוטיפר, אבל טעתה ולא הבינה שהוא מיועד לבתה ולא לה (רש"י לבראשית לט א). המדרש מדגיש הבט אחר - בזכות האיפוק של יוסף, מידותיו המתוקנות והסבל שסבל בעקבות זאת, הוא זכה לשאת את אסנת.
הוי אומר, אסנת אכן היתה רעיה ראויה ליוסף ואפשר שהיתה מיועדת לו מלכתחילה והרי זו כמין אגדת נסיכות המוכרת לנו היטב באופנים שונים מספרות העמים. כמו רבות מבנות מצרים, ולא פחות מאמה, גם אסנת נתנה עיניה ביוסף, כמאמר חז"ל על הפסוק בברכת יעקב ליוסף: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (מט כב). אבל, כל עוד היה יוסף עבד ואסיר, לא יכלה בת האצולה המצרית, בתו של שר הטבחים וכהן און, להעלות על דעתה להינשא לו. רק משיצא מבית הסוהר לחרות ולגדולה, ומעבד הפך להיות משנה למלך מצרים, יכלה לממש את התקווה והחלום ולהינשא לו.
בסופו של דבר מתברר שהזיווג עלה יפה. אסנת היתה שותפה ליוסף בגידולם של הבנים מנשה ואפרים בדרך אבותיו. דבר זו מובהר בפרשתנו, ברשימת הבנים היורדים עם יעקב מצרימה. הכתוב מונה את בני לאה, בני זלפה, בני רחל ובני בלהה. בתוך הרשימה הזאת, בין בני רחל יוסף ובנימין, נזכרים גם בני יוסף בלשון זו: "וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בראשית מו כ). אלו הנכדים היחידים שאמם נזכרת בשמה וסביר להניח שזכתה לכך בשל חלקה המשמעותי בגידולם ובהישארותם חלק מן המשפחה העברית, בלא להתבולל במצרים (רש"ר הירש, מא נ). יתר על כן, אסנת עתידה להשתוות במעמדה לארבע האמהות, מכיוון ששני בניה, בני יוסף מנשה ואפרים, הופכים להיות שבטים בישראל, "כראובן ושמעון יהיו לי".
כאשר הגיע יוסף עם בניו אל יעקב בימי מחלתו כדי לקבל את ברכתו, שאלו יעקב "מי אלה", כביכול אינו מכירם. יעקב כבר היה שנים רבות במצרים ולא סביר שלא הכיר את הנכדים. גם מתשובתו של יוסף אפשר להבין שזו לא הייתה שאלה של סבא שלא הכיר את נכדיו, אלא שאלה מהותית אודות טיבם של הילדים הללו ומצבם הרוחני, בטרם יברכם. על כך ענה לו יוסף: "בני הם אשר נתן לי א-להים בזה", אחרי ששמע זאת, אמר יעקב: "קחם נא אלי ואברכם". יוסף הבהיר שהבנים בניו, ולא התבוללו במצרים. הוא ראה בבניו אלו ברכת א-להים ובכך רמז גם למעלתה של אמם, האשה אשר בה זיכה אותו ה' במצרים ואשר גידלה אותם בדרכו של יעקב, להיות חלק בלתי נפרד מן המשפחה העברית (מדרש הגדול מח ט ובהרחבה בצידה לדרך לפסוק זה).
בכך מצטרפת אסנת לרשימה המפוארת של בנות אישים נכבדים מאומות העולם, שהתחתנו עם אישים מישראל והפכו להיות אמהות בעמנו. בפרשת וישב עסקנו בתמר בתו של מלכיצדק מלך שלם מצאצאי שם בן נח, אשת יהודה, ואמה של שושלת המלכות. בפרשת שמות נפגוש את צפורה בתו של כהן מדין שנישאה למשה רבנו, ובחג השבועות נקרא את סיפורה של רות המואביה שנישאה, בזיווג שני, לבועז, והפכה להיות אמה של מלכות – סבתא רבתא של דוד המלך.
יש לפרש את התופעה הזאת מנקודת המבט של היחס החיובי לגיור ולגרים שבא לידי ביטוי בתורה בעשרות מקומות שבהם אנו מצווים לאהוב את הגרים, לכבדם ולתמוך בהם בכל דרך אפשרית (ראו לדוגמה הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב בשנים תשל"ג –תשנ"ח, בשו"ת עשה לך רב, ח"ג, כט). עם זאת, הרב הלוי מצביע בתשובתו על שניות הקיימת במקורותינו ביחס לגרים, בין אלו הרואים בגרות מעמסה מיותרת לבין אלו שרואים בגרים ברכה, בין אלו הנוטים לרחק את הבאים להתגייר לבין אלו המקרבים אותם. בתשובתו הוא דן בהיבטים השונים של הנושא ומגיע גם למסקנות בדבר הדרך הרצויה להתמודד עם שאלות הגיור בזמננו.
בכל אופן, גם אלו שנוטים לדחיית הגרות והגיור כתופעה כללית, חייבים להודות בקיומם של מקרים יוצאי דופן של גיור רצוי, של גרי צדק שאותם מצווה התורה לקרב ולאהוב. הגרים הללו לא רק מתקבלים בדיעבד לעם ישראל, אלא מתברר שהם מביאים עמהם טובה וברכה מן העולם שמסביב לנו. בסגנונם של בעלי הסוד נאמר: אלו הם ניצוצות של קדושה שהתפזרו לבין אומות העולם ויש ללקטם ולהשיבם לעולם הקודש של התורה, עם ישראל וארץ ישראל.
אפרים ומנשה הם שנים משנים עשר שבטי ישראל שדגליהם שווים לאחיהם במחנה במדבר, שקיבלו נחלתם בלב הארץ, ויש אפילו מי שאומר ששמותיהם היו חקוקים על אבני החושן שעל לבו של הכהן הגדול, הם בניה של אסנת המצרית, והתורה כלל לא מנסה להצניע זאת. אפשר ללמוד מכך גם על הפוטנציאל הטמון בגיור וגם על החובה להתייחס בהערכה ובכבוד לגרים. אכן, עם ישראל הוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", אבל דלתו פתוחה לפני מי שרוצה ומסוגל להתקרב אל הקודש, ומי שעושים זאת כיאות, אמורים להתקבל בחיבוק אוהב וללא הסתייגות.