הפרשה נפתחת ברגע דרמטי: "ויִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה". זוהי שעת הכרעה: יהודה נעמד מול השליט המצרי, מוכן למסור את עצמו כדי להציל את בנימין. שנים של יריבות, מכירה, אשמה ובדידות מתנקזות למעמד הזה.
ודווקא כאן מתגלה ההבדל העמוק שבין יוסף ליהודה – ההבדל שבין צדיקות לתיקון, בין עמידה בלתי מתפשרת על נקודת האמת ובין תנועה אנושית מתמדת של חטא ותשובה.
מול התנועה של יהודה לעבר יוסף, "ויגש אליו", בולטת תנועתו של יוסף – או שמא יש לומר חוסר תנועתו. כמה פסוקים לאחר מכן, בעקבות נאומו של יהודה, יוסף מתוודע לאחיו וקורא להם: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי". התורה נוקטת אותו פועל ביחס לשני האחים, אך למעשה התנועה היא הפוכה. שתי צורות הפועל – "ויגש" מחד, "גשו" מאידך – מגלמות שתי תנועות נפש שונות. יהודה הוא שניגש, יוצא ממקומו, מתקרב, מוכן להיאבק, להשתנות. יוסף קורא לאחרים להתקרב אליו, משום שהוא עצמו עומד במקומו, יציב, מחובר אל האמת הא־לוהית שמעל.
הכי מעניין
שתי התנועות האלו משתקפות בסיפור הרחב של שני האחים הללו.
לא נשבר
יוסף הוא צדיק גמור. לאורך כל הדרך, הכוללת בגידה משפחתית ונקלעת למצבים קשים מנשוא, עד פתחי פי מוות ממש – יוסף לא נשבר. יוסף תמיד מאמין, בוטח בה', שם שמיים שגור בפיו. התורה חוזרת ומדגישה במאורעות השונים הפוקדים את יוסף כי ה' איתו, ובכך היא מתארת לא רק את המצב לאשורו – שהוא נכון לגבי כל אדם בכל מצב – אלא בעיקר את תודעתו של יוסף: קשר פועם לא־לוהים שאותו הוא חי בעצמו ומקרין גם כלפי סביבתו. התורה חוזרת ומדגישה את נוכחותו של ה' כמעט בכל אירוע שעובר על יוסף, ובכך גם מסבירה את יכולתו של יוסף לעמוד בתלאות הקשות.
כך בבית פוטיפר: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף... וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדו" (לט, ב–ג), וכן "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ" (לט, ה); כך כאשר הוא בבית הסוהר: "ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (לט, כג); כך בפתרון חלומות פרעה: "בִּלְעָדַי, אֱ־לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מא, טז). ובהמשך: "אֲשֶׁר הָאֱ־לֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה" (מא, כח). נוכחות ה' בחייו מקבלת ביטוי בנימוקי השמות שהוא נותן לבניו (מא, נא-נב), וכך בהתוודעותו לאחיו: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם... וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ־לֹהִים" (מה ה-ח), ועוד כהנה וכהנה. יוסף מחובר אל הא־לוהים בכל מאודו. הוא מקור כוחו שלא ליפול במצבים ובהתמודדויות הקשות ביותר, והוא גם גורם להצלחתו המדהימה.
הצדיקות הזו היא כוחו וגם מגבלתו. יוסף אינו זז מן האמת הא־לוהית, גם כשהיא מציבה אותו מול שנאת אחיו או בתוך בור אפל. העמידה האיתנה הזו דורשת ממנו ניתוק מסוים מן המציאות, ולכן דווקא בשל כך הוא נותר מרוחק. יוסף יודע את האמת וחי אותה, אבל משום שראשו מגיע השמיימה – לעיתים הוא לא רואה את מצוקת האחר. כשהוא מספר את חלומותיו הוא אומנם דובר אמת, אך בכך מלבה את קנאת אחיו. הוא צודק, אך צדקתו אינה מקרבת.
ההפך ממנו הוא יהודה. יהודה איננו שלם, ובניגוד ליוסף הוא נכשל וחוזר ונכשל בחטא. יהודה הוא שהציע למכור את יוסף, והוא שחטא עם תמר. אבל יהודה יודע להודות בחטאו. הוא מוכן לעבור שינוי, להכיר בטעות, לנוע קדימה. וכאשר בנימין עומד בסכנה, יהודה כבר אחר – הוא ניגש ונעתר. ובעוד שם שמיים שגור בפיו של יוסף בכל עת, יהודה בכלל אינו מדבר עם א־לוהים ועליו, אבל שמו נושא בתוכו את אותיות שם הויה. משום שאצל יהודה, האלוהי מתגלה בעצם מי שהוא, בעצם חייו, בעצם התנועה של השבר ותיקונו. הוא לא צריך להנכיח את זה במילים, אלא דווקא דרך נפתולי החיים והמעשים האנושיים, בהתמודדות איתם ובתנועה המתמדת לתיקון עצמו ותיקון המציאות.
אם יוסף הוא הצדיק, הרי שיהודה הוא המלך. הצדיקות של יוסף מקרינה מלמעלה ומרוממת איתה את המציאות, אם כי היא מנותקת במידת מה מן העולם הזה; אבל המלכות של יהודה צומחת מתוך הקרקע, מתוך חטא ומאבק ותיקון. זהו ההבדל העמוק בין "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" ובין "גְּשׁוּ נָא אֵלַי". יוסף עומד במקומו, יציב, מבקש שהאחרים יתקרבו אליו. יהודה יוצא ממקומו, מתקרב, לומד להשתנות.
ליפול ולקום
בסופו של דבר שני הכוחות אינם סותרים זה את זה אלא נשענים זה על זה. יוסף הוא הזוהר שמאיר מלמעלה, הצדיק המחובר אל האמת הא־לוהית שאינה משתנה. יהודה הוא התנועה מן הארץ, הגיבור שיודע להיאבק, ליפול ולקום, לגשת ולא לוותר. יהודה הוא מלך משום שאנשים זקוקים למנהיג שיודע מהו חטא ומהי תשובה, ובכך הוא מלמד אותנו להתקרב, לגשת ולהיות עם אחֵינו במקום שבו הם נמצאים.
יוסף הוא דמות מופת של טוהר ושל חיבור לשמיים, הוא מעניק לנו את הנצח, את הידיעה שיש אמת שממנה לא זזים לעולם. יהודה מעניק לנו את הדרך, את האפשרות לנוע צעד אחר צעד אל האמת גם מתוך שברינו. אמת שאין לה תנועה עלולה להישאר מרוחקת, ותנועה שאין לה אמת עלולה ללכת לאיבוד. אך כאשר יוסף ויהודה נפגשים – מתגלה מרחב שבו האדם יכול להיות מחובר אל ה', וגם קשוב אל חייו ואל אחיו.
הרבנית ד"ר מירב סויסה היא ראש מדרשת שיח השדה במושב שובה, מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר־אילן ובמתן ועמיתה בתוכנית "כתבוני" במתן