בתנ"ך בכלל ובתורה בפרט, מופיעות לצד דמויות המופת, גדולי עמנו ואומות העולם, גם דמויות שליליות, רשעים, להם מוקדשת תשומת לב לא מבוטלת. בספרות מוגדרות לעיתים דמויות אלה כ"אנטגוניסט". לפי ההגדרה המילונאית, זו הדמות המנוגדת לגיבור החיובי של העלילה. ההתנגשות ביניהם מגדירה את הקונפליקט המרכזי של הדרמה, מניעה את העלילה ומחוללת גם שינוי בהתנהגותו של הגיבור החיובי של הסיפור.
בתנ"ך ובהגות היהודית בכללותה, הרשע והרשעה אינן דמויות ספרותיות בעלמא אלא ישויות של ממש. רבונו של עולם הוא יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע. כך לדוגמה, השטן שבספר איוב הוא יצור ממשי שנושא תפקיד בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא ומחייב את איוב להתמודדות מורכבת על אמונתו והשקפת עולמו.
כשם שסופרים ויוצרים טובים חייבים לעצב את הנבל ואת הרשע באופן אמין ומשכנע, כדי לעורר את הקורא והצופה להבין את עומק הקונפליקט שמועלה ביצירה, כך עלינו ללמוד להתבונן היטב בדמותם של הרשעים בתורה ובעולם. הפרקים שבהם מתארת התורה את ישמעאל ואת עשו, את אבימלך ואת פרעה, אינם פחות מחייבים מן הפרקים שבהם מתוארים האבות ומשה רבנו. הרמב"ם הבהיר בעיקר השמיני מי"ג העיקרים, בעקבות אגדת הגמרא על המלך מנשה שהפסוק "ותמנע היתה פילגש" אינו נופל בחשיבותו מפסוקי "שמע ישראל".
הכי מעניין
אחד הרשעים הגדולים בתנ"ך כולו, ובספרי בראשית-שמות בפרט, הוא פרעה מלך מצרים. הוא מלווה את עם ישראל בתורה מעת רדת אברהם למצרים, דרך סיפורי יוסף ואחיו, הגזרות והשעבוד בתחילת ספר שמות, מאבקם של משה רבנו ואהרן אחיו, ועד חציית ים סוף והפרידה הסופית של עם ישראל ממצרים. פרעה יחזור עוד ויופיע בימי בית ראשון, בספרי המלוכה והנביאים.
האמוראים נחלקו בשאלה אם פרעה של יוסף ופרעה של משה חד הם. יש אומרים, מלך חדש היה, ככתוב "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א', ח'). יש אומרים, שנתחדשו גזרותיו (עירובין נג ע"א). השם פרעה הוא שם כללי למלכי מצרים, הפרעונים. לכן, מבחינה היסטורית אין צורך לומר שאותו פרעה שפגש את אברהם ושרה הוא פרעה של יוסף והוא פרעה של משה. אבל, לו רצתה התורה שנבחין ביניהם הייתה יכולה להוסיף להם את שמותיהם הפרטיים כפי שנעשה בתקופת המלכים, כדוגמת פרעה נכה בספר מלכים או פרעה חפרע בספר ירמיהו. מכיון שלא עשתה כך, אין צורך להבחין ביניהם, ואפשר ללכת בדרכם של חז"ל והמפרשים, שראו בפרעונים כולם דמות אחת, בעלת קווי אופי והנהגה משותפים.
הנביא יחזקאל אפיין את פרעה כשליט יהיר המדמה את עצמו לכל-יכול: "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כ"ט ג'). הנביא מתאר לאורך כארבעה פרקים, באופן מאד דרמטי ובדימויים עזים כדרכו, כיצד ימוטט ה' את גדולתו של פרעה וישפילו.
נדמה שהתורה מטפלת בפרעה בשרטוט עדין יותר. מתוך התבוננות קרובה באישיותו, בשאיפותיו, בתאוותיו, בפחדיו ובחלומותיו, הוא הופך מסמל, מותג שמייצג את שלטון העריצות המצרי, לבשר ודם אנושי.
מסיפורם של אברהם ושרה אנו למדים לא רק על היותו שליט כל יכול שנוטל לו את האישה היפה המגיעה לשערי מצרים, אלא גם את חולשתו. התאווה והגאווה המניעות אותו בלקיחת שרה מצד אחד, וההכנעה ונמיכות הקומה כשהוא נתקל בכוחם של אברהם ושרה המוגנים על ידי בורא עולם, מן הצד האחר.
את התנהגותו של פרעה בפרשת שר האופים ושר המשקים אפשר להבין בשני אופנים. אפשר לחשוב שמדובר שהוא אדם לא יציב ובעל גחמות. ברצותו נושא את ראש שר המשקים וברצותו נושא את ראש שר האופים מעליו, ההבדל הדק בין שני הביטויים מצביע על הזילות של ההכרעה בין חיים למוות בעיניו. בפסוקים בודדים מרמזת התורה לאופי ההפכפך והלא-יציב של שליטים מן הסוג הזה, תופעה שתתואר בהרחבה יתירה ובסגנון די קומי במגילת אסתר.
באופן אחר, ולא בהכרח סותר, אפשר לראות מתוך פתרון החלומות על ידי יוסף, בעיקר כפי שנתפרשו על ידי חז"ל והמפרשים, שהיה הגיון מסוים בהחלטותיו של פרעה. החלומות מרמזים לכך שהחטאים של שני השרים היו שונים וגם הם עצמם היו שונים באופיים. העובדה שאפשר להסביר את התנהגותו של פרעה בעת ובעונה אחת גם כגחמה וגם כשיקול רציונלי אינה סתירה, אלא מאפיין מהותי של דמותו. כשנחלקו רב ושמואל בגמרא אם אחשוורוש היה מלך חכם או טיפש הם הצביעו בדיוק על כך: יש משהו מאד לא ברור בהתנהגותו. לפעמים הוא נראה חכם ואפילו מבריק ולפעמים הוא מתנהג כטיפש גמור. ולפעמים, אותו מעשה עצמו, יכול להתפרש בשני אופנים.
בעמידתו מול יוסף מתגלה פרעה דווקא כמלך שקול ואחראי. התודעה של השליט הטוטלי היא גם תודעה של אחריות. הוא לא רק לוקח הכל לעצמו, אלא גם אחראי לכל מה שקורה. החלומות מדירים שינה מעיניו ומעוררים אצלו חרדה גדולה כי הוא מבין שהם משדרים סכנה לא רק לו באופן אישי אלא לעם כולו. הוא לא משתכנע מפתרונות החרטומים ויודע להבחין שהפתרון של יוסף הוא אמיתי. הוא מבקש מיוסף לא רק פתרון לחלום אלא גם דרך להתמודד עם המשבר, וכשהוא מבין ש"אין נבון וחכם כמוך", הוא ממנה אותו למשנה למלך ולאחראי הבלעדי על ההתמודדות עם משבר הרעב.
פרעה יודע להעריך את יוסף ולכבדו. הוא מביע שביעות רצון כשהוא מגלה שיוסף אינו עבד אלמוני וזר אלא בן למשפחה מיוחסת מארץ כנען (בראשית מה טז). הוא מקבל את פני יעקב אבי יוסף בקבלת פנים מלכותית, מיישב את המשפחה במיטב הארץ ומציע ליוסף למנות את אנשי החיל מבין אחיו לשרי מקנה.
המבט החודר של התורה על דמותו של פרעה מפורר את הדימוי החיצוני האדיר של המלך המושל בכל העולם כולו, ומגלה אדם שיש לו חולשות ופחדים. הוא מונע לא רק על ידי גאווה ויוהרה אלא מגלה גם אחריות ושיקול דעת. הוא אינו רואה עצמו כיודע-כל ומוכן להיעזר ביועצים שיכולים לסייע לו בהבנת המציאות ובניהול הממלכה. כאשר הוא מאתר אדם כזה, הוא מעלה אותו מעלה מעלה, בדיוק כפי שהוא יכול להשליך ברגע את מי שמאבד את אמונו לבית הכלא, ואף להסיר את ראשו מעליו.
התורה מציגה אותו כאדם אחראי הדואג לניהולה של הממלכה, עד כדי כך שהוא כביכול נסוג לאחור ומשאיר את הממלכה כמעט לחלוטין לניהולו של יוסף.
ההופעה של פרעה כ"מלך חדש" בספר שמות אינה סותרת את דמותו בסיפורי יוסף. גם פרעה של משה מונע בתחילה מאחריות לממלכה המצרית, מהחשש פן העם החדש המתרבה במצרים ימרוד בו "ונלחם בנו ועלה מן הארץ". בהמשך הסיפור ה' מקשה את ליבו כך שהמאבק האישי שלו נגד משה ובני ישראל גורם לו לאבד את שיקול הדעת הרציונלי ולשקוע באובססיה של מלחמה בה' ובישראל עמו, עד כדי חורבנה של מצרים.
כאמור, דמותו של פרעה יכולה לשמש כדמות מנוגדת לאברהם, יוסף ומשה, ובאמצעותו אפשר להבין טוב יותר את האתגרים שניצבו בפני אבות האומה ודרכי ההתמודדות שלהם.
אבל, אפשר ללמוד את דמותו של פרעה כפרשה בפני עצמה בתורה. להבין דרכו את דמותם של שליטים נכריים אחרים שעם ישראל נתקל בהם, מערש הולדתנו כעם על אדמת מצרים ועד עצם היום הזה. כדרכנו, נשאיר את ההשוואות לפרעונים של ימינו לדמיונו החופשי של כל אחד ואחת מן הלומדים.
בעקבות פרעה, שתי הערות לדיון בימי החנוכה שאנו עומדים בהם:
האם אנטיוכוס אפיפנס היה סוג של פרעה או דמות אחרת לגמרי? היהודים כינו אותו "אפימנס", המשוגע, ולא נראה שייחסו לו משהו מן התכונות החיוביות שנמצאו אצל פרעה. התנ"ך וחז"ל מספקים לנו דגמים שונים של אויבים מרושעים, כדוגמת סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, המן הרשע, טורנוסרופוס הרומאי, ורבים אחרים, כל אחד מהם מזמן אפיון לעצמו וגם אנטיוכוס הוא כנראה טיפוס הראוי לדיון בנפרד.
זאת ועוד: חז"ל כלל לא התייחסו אל אנטיוכוס האיש אלא אל מלכות יוון בכללותה. ב"על הנסים" אנו אומרים: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל", ובגמרא במסכת שבת, בסוגיית מאי חנוכה, נאמר "כשנכנסו יוונים להיכל" (שבת כא ע"ב). חז"ל ראו את האיום והסכנה לעם ישראל בתרבות היוונית ולא בשליט שגזר את הגזרות. משכך, יתכן שהדיון בדמותו של אנטיוכוס יכול להישאר במחוזות לימודי ההיסטוריה ולא מברכים עליו ברכת התורה.
לעומת זאת, המלך היווני שזכה להתייחסות משמעותית באגדת חז"ל הוא מייסד האימפריה, אלכסנדר מוקדון. היחס כלפיו שונה לחלוטין ומכיל לא מעט כבוד והערכה מצד חכמינו. כשם שהעריכו היבטים חיוביים של היווניות וראו בה "יפיותו של יפת", כך ידעו להעריך את גדול המצביאים והמנהיגים היוונים – אלכסנדר. בניגוד לפרעה או אנטיוכוס, שמו של אלכסנדר מקובל עד ימינו כשם כשר בין יהודים שומרי תורה ומצוות.