כידוע, ספר בראשית, כמו התורה כולה, אינו מספר רק את סיפור המאורעות של תקופתו, אלא מניח יסודות להבנת הנהגת העולם לכל הדורות. בפרשיות הראשונות, בראשית ונח, הונחו היסודות לבריאה ולאנושות כולה, ומפרשת לך-לך מוצעים השורשים של עם ישראל. אין מדובר רק במפתח להבנת ההיסטוריה, בבחינת מעשי אבות סימן לבנים, אלא גם בהדרכה והנחיה כיצד להתמודד עם התופעות שחוזרות על עצמן בכל דור ודור.
אחד הנושאים שמלווה את האבות לאורך ספר בראשית, הוא המפגש עם אבותיהם של עמים אחרים. מפגשים אלו מצביעים על מגמות שיופיעו שוב ושוב במפגשים בין עם ישראל לאומות העולם עד עצם היום הזה.
בפרשתנו, כמו בפרשות אחרות בספר בראשית ובתנ"ך בכלל, אנו נתקלים בתופעה שנראית לעיתים מוזרה, גם כשאנחנו פוגשים בה במציאות ימינו. מדובר בתופעת השניות ביחסם של הגויים לעם ישראל: הערצה מכאן ואיבה מכאן. שתי דוגמאות לשניות זו בפרשתנו הן המפגש בין יעקב לעשו והמפגש בין משפחת יעקב לאנשי שכם.
הכי מעניין
המפגש בין יעקב לעשו הוא המשכו של מאבק האחים שהתחיל עוד קודם ללידתם, ברחם אמם, כאשר הבנים התרוצצו בקרבה. אחרי גניבת הברכות, יעקב נאלץ לברוח לחרן, כי עשו זמם להרגו. בשובו, הוא פוגש את עשו ההולך לקראתו וארבע מאות איש עמו. יעקב הבין שמגמת פניו של עשו לא היתה למפגש של חיבה, בלשון המעטה והוא מתיירא מפניו. יעקב התכונן לקראת הפגישה בכל האמצעים העומדים לרשותו: דורון, תפילה ומלחמה. הוא שלח שליחים טעונים במתנות, עמד בתפילה ובתחנונים לפני ה' וארגן את אנשיו במחנות, ערוכים למלחמה. נראה, שכל אחד משלשת המרכיבים תרם את תרומתו ובסופו של דבר עשו נסוג מכוונתו הראשונית, חיבק ונישק את יעקב והתפייס איתו.אחד הגורמים המשמעותיים בשינוי יחסו של עשו היתה ההבנה שמי שעומד מולו אינו עוד האיש התם יושב האהלים שנמלט בבדידות מארצו וממולדתו, אלא אדם מתוחכם, מנוסה, עשיר ובעל כוח לא מבוטל: "כי במקלי עברתי את הירדן ועתה הייתי לשני מחנות". המפגש הנרגש בין האחים הסתיים בפרידה זהירה: יעקב סירב להצעת עשו להתלוות אליו או להשאיר איתו חלק מאנשיו. עשו נפרד ושב לשעיר ויעקב פנה להתיישב בארץ כנען. מערכת היחסים הזאת תישאר לאורך הדורות בתנ"ך. בשירת הים מסופר ש"אז נבהלו אלופי אדום" מן הנסים שנעשו לישראל, אבל כעבור ארבעים שנה אדום לא נענה לבקשתו של משה רבנו לאפשר לעם המגיע ממצרים לעבור בארצו בדרך לארץ כנען ויצא לקראתו נכון למלחמה, בעם כבד וביד חזקה.
המתח בין בני יעקב לבני עשו, בין ישראל לאדום, נמשך לכל אורך ההיסטוריה. חז"ל ראו המשכו של אדום במלכות רומי ומאוחר יותר – בעולם הנוצרי כולו. הנביא עמוס סיכם את יחסנו לאדומים: "כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח:" (עמוס א יא). גם בתקופה הרומית וגם בעידן הנוצרי, האיבה נמשכה, אבל גם ההערכה ההדדית, במישורים מסוימים.
בפרשת יעקב ועשו יש לאיבה שורש ראשוני קדום. האחים מייצגים שתי תפיסות עולם מנוגדות, שתי תרבויות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו. הרגיעה בין האחים מתקיימת רק כאשר יעקב מראה לעשו שיש בכוחו להתמודד איתו, כמובא במדרש הידוע שהביא רש"י על: "וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ": "נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה: יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו".
הדוגמה השנייה בפרשתנו היא פרשת שכם. בשונה מפרשת המפגש עם עשו, למפגש עם השכמים לא היה רקע קודם. יעקב קנה חלקת שדה מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה והתיישב שם. יחסי השכנות התחילו באונס דינה. אחרי האונס, ולאחר ששכם בן חמור הביע בפני אביו את רצונו לקחת את דינה לאשה, מציע שכם ליעקב הצעה נדיבה כביכול, כינון ברית ויחסי שכנות טובים: "וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם: וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ". בניגוד ליחס הפייסני שגילה יעקב כלפי עשו, הבנים נקמו את חילול כבוד אחותם בהריגת כל הזכרים של שכם, וביזת העיר כולה. הם לא העלו על דעתם להשתכנע מדברי הפיוסים של שכם וחמור ולקיים יחסי שכנות מתוקנים עם השכמים. הצעתם של שכם וחמור התפרשה לאחים כצביעות מרושעת. אי אפשר להתחיל רומן במעשה אונס.
אלו אינם המקרים היחידים שבהם אנו פוגשים את השניות ביחסם של הגויים אל האבות. פרעה קדם לשכם בלקחו את שרה מידי אברהם בבואם מצרימה. רק אחרי שנתקל בעוצמה הא-להית המגינה על אברהם ושרה, נאלץ לכבד את שרה ואברהם ולהעניק להם כבוד ומתנות. דבר דומה קרה בשובם לארץ, מול אבימלך מלך גרר. אבימלך לקח את שרה, נענש, ובעקבות זאת נאלץ לתת מתנות והציע לאברהם להתיישב בכל מקום שירצה בארצו, בתמורה לכך שאברהם יתפלל לרפואתו ולרפואת אנשי ביתו. הסיפור כמעט חזר על עצמו שוב, בימי יצחק ורבקה. הפרשיות האלה מטרימות את פרשת אונס דינה: מתחילים ברשע, ונאלצים לסגת ולהיכנע בפני העוצמה הא-להית המגינה על ישראל.
דגם אחר של יחסים הוא דגם באר שבע, המקום שבו כורתים האבות בריתות עם הפלשתים. הברית הראשונה, נכרתה בין אברהם לבין אבימלך ופיכל שר צבאו. אבימלך פתח את השיחה עם אברהם במילים "א-להים עמך בכל אשר אתה עושה", וביקש מאברהם שישבע לו ויכרות עמו ברית לדורות. אברהם הסכים, אבל קודם לכך הוכיח את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך. אבימלך מיתמם, או שמא באמת לא ידע על כך, אם כי לא נאמר במפורש שהוא מתנצל על העוול. בכל אופן אנחנו למדים ששאיפת השלום של הפלשתים נשענה על רקע מפוקפק.
הברית השנייה נכרתה על ידי יצחק. אצל יצחק המערכה על הבארות הורחבה מאד. לא באר אחת כי אם שתיים מן הבארות שחפרו עבדי יצחק נסתמו על ידי הפלשתים, אחרי שסתמו את הבארות שחפר אברהם. בתחילה, כראות אבימלך והפלשתים את הצלחתו הגדולה של יצחק, הוא גרש את יצחק בהסבירו את פשר האיבה וסתימת הבארות: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". נראה שהמניע לאיבה ולעוינות מצד הפלישתים היתה קנאה.
כעבור זמן מה הגיע אבימלך אל יצחק לבאר שבע, עם אחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו וביקש להשלים איתו. יצחק תמה: "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם?". ההצדקה שלהם היא: "ראו ראינו כי היה ה' עמך". ההכרה בגדולתו ובהצלחתו של יצחק שחוללה את הקנאה שגרמה לסתימת הבארות ולגירושו מארץ גרר, התחלפה ברצון להשלמה, מתוך הבנה שיכולה לצמוח להם תועלת מכך. יצחק הסכים לחתום איתם על הסכם שלום. אבל הוא לא נמשך לדורות כפי שהציע אבימלך. לאן התדרדרו בהמשך יחסי ישראל והפלשתים, אנו יודעים יפה בעיקר מספר שופטים ושמואל. בולט במיוחד בסמליותו הוא סיפורו של שמשון, שראשיתו אהבת נשים, מפוקפקות למדי (גם הנשים וגם אהבתן), ואחריתו, מלחמת חורמה של שמשון בפלשתים ומוות אכזרי כשנפל בידם.
נמצא שקיימות שלש אפשרויות להסביר את הפן החיובי ביחסם של הגויים לישראל. האחת – צביעות. השיח החיובי כביכול מסתיר כוונות זדוניות. האחרת: פחד. כאשר הגויים נתקלים בכוחם של ישראל, הם מתייראים מפניהם, ומבקשים לכרות איתם ברית, אך ברגע שמתגלה חולשה בישראל, הם מנצלים אותה על מנת להכות בנו. ושלישית, קיימת הכרה אמיתית של הגויים בכוחו של עם ישראל, במעלתו המוסרית, בתרומתו לעולם ולתרבות האנושית, וגם בהישגים של עם ישראל בתחומי העשייה של העולם הזה, מחפירת בארות, גידול צאן ושפע כלכלי ועד לעוצמה צבאית. אבל ההכרה הזאת אינה מספקת כדי לבסס יחס מתמיד של הערכה ואהדה, שלום וברית, אלא אדרבה, היא עצמה מחוללת קנאה ואיבה, ומניעה את הגויים לפעול כנגד עם ישראל, מסתימת בארות ועד אונס, רצח ומלחמות של ממש.
אין צורך לפרט כיצד הדברים חוזרים ומופיעים לנגד עינינו בימים אלה ממש.
חשוב לציין, שכמו שאמר יעקב לבניו אחרי פרשת שכם, "עכרתם אותי להבאישני", לעתים יש גם לעם ישראל או לחלקים ממנו תפקיד שלילי ביצירת האיבה כלפינו, במעשים שיש בהם חילול שמו של הקב"ה בגויים. לפיכך, יש הצדקה להתייחס להופעת השנאה של הגויים ולהצלחת מעשי האיבה שלהם גם כעונש מאת ה' לעמו.
רק בנבואות שלעתיד לבוא, חוזרים הנביאים שוב ושוב על האמונה והתקווה, שביום מן הימים ההערכה של הגויים לה' ולעמו תוביל אותם גם להכרה אמיתית ועקבית במעלתו של עם ישראל ובנכונות לקבל את הבשורה ואפילו את ההנהגה של עם ישראל, לכל העולם כולו. "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה: וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי:" (ישעיהו מט, כב – כג). "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם: וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ:" (ישעיהו סא ה – ו).
בעיקרו של דבר אין הדבר תלוי אלא במעשינו, כאמור בפרשת הברכה בספר דברים: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ: (דברים כח י).