אחת הדמויות המרכזיות בפרשת חיי-שרה היא עבד אברהם. למרות תפקידו החשוב בפרשת השידוך של רבקה ויצחק, אין הוא נזכר בשמו אף לא פעם אחת ואין אנו יודעים כלל מה שמו. במדרש זיהו אותו עם "בן משק ביתי הוא דמשק אליעזר", ומן הסתם בזכות רש"י, הכל יודעים שהעבד הוא אליעזר ואפילו לא מודעים לכך שבפשוטו של מקרא אין לו שם. דווקא הזיהוי של חז"ל מחריף את התמיהה, אם שמו ידוע ומוכר, מדוע לא נזכר בפרשתנו? שלוש עשרה פעמים הוא מכונה "העבד" או "עבד אברהם" בפרשה ואף לא פעם אחת מופיע בשמו. גם כשהוא מציג את עצמו לפני לבן ובתואל, הוא אומר: "עבד אברהם אנכי", ותו לא.
סביר להניח שהסיבה לכך שהוא מופיע תמיד בתוארו ולא בשמו, היא הרצון להדגיש שהוא עבד, וכביכול אין לו ישות עצמית. בשבוע שעבר הרחבנו בביאור הקושי של הגר לתפקד כשפחת שרה אחרי שניתנה לאברהם לאשה. בניגוד להגר, העבד הזדהה לחלוטין עם תפקידו ומילא אותו בנאמנות גמורה.
על רקע זה, בולט מאד שינוי התואר שזכה לו במהלך הפרשה, מעבד לאיש.
הכי מעניין
כשהוא נפגש עם רבקה ליד הבאר, הוא הופך לפתע ל"איש": "והאיש משתאה לה", "ויקח האיש נזם זהב", "ויקד האיש וישתחו לה'", "ויבא האיש הביתה". תשע פעמים הוא נקרא בשם איש בפרשה. החל מהמפגש על הבאר ועד המסע חזרה לארץ ישראל: "ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש, ויקח העבד את רבקה וילך". בפסוק הזה ממש ניכר כיצד הוא שב ומחליף את תוארו ומעמדו וחוזר מעמדת האיש, בעיני אנשי חרן, רבקה ונערותיה, לעמדת העבד הממלא את שליחותו.
רגע המפנה במעמדו של העבד התרחש בעת המפגש עם רבקה. כאשר פנה אליה בבקשה "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", היא עונה לו: "שתה אדני". היא רואה אותו כאדון ולא כעבד.
את יחסה של רבקה אפשר לפרש בשני אופנים. האחד תלוי ברבקה. הנערה שהיתה צדקת וגומלת חסד, שהיתה מוכנה לשאוב מים לאיש הזר ולכל גמליו, נהגה להתייחס בכבוד לכל אדם. מבחינתה, גם לעבד היא פונה בתואר אדוני, והעבד, שזכה להתייחסות המכבדת הזאת מן הנערה הנכרייה, התאזר עוז והיה לאיש.
האפשרות האחרת היא להסביר שאופן הופעתו של עבד אברהם בחרן לא היתה הופעה של עבד. הוא הגיע כאיש אמיד, ועמו שיירת גמלים עמוסה וטעונה בכל טוב. כאשר הופיע במרכז היישוב, ליד הבאר, לא חשבו אותו לעבד, ולכן לא רק רבקה אלא גם לבן ובתואל הזדרזו לכבדו ולהזמינו להתארח בביתם.
בעוד שביחס לאברהם וביחס למשימה שהטיל עליו אדוניו היה עבד במלוא מובן המילה, הרי שכאשר נדרש לפעולה, הוא הפך להיות "איש". כך הם דברי דוד המלך לשלמה בנו בצוואתו: "וחזקת והיית לאיש" (מלכים א': ב', ב'). כידוע, "איש" או "אנשים" בתנ"ך הם בדרך כלל תארים של חשיבות.
רק כאשר פתח בנאומו והכריז "עבד אברהם אנכי", נודע ללבן ובתואל שטעו בו, אך בהבינם את מי הוא מייצג ומה מעמדו בבית אדוניו, המשיכו לכבדו כמקודם. עתה כיבדוהו לא בשל מי שהוא ומה שהוא, אלא בשל מי שהוא מייצג. בבית לבן ובתואל ובעיני רבקה, העבד נשאר איש עד שנפרד מהם ויצא עם רבקה לארץ כנען.
בשונה מלוט והגר, לא מסופר שהעבד זכה להתגלות, אבל גם הוא חי בתודעה של "ה' צלך על יד ימינך". הוא התחנך בבית אברהם לקיים מצוות ולשאת את שם ה' (רש"י לבראשית י"ד, י"ד). בהגיעו לחרן הוא פותח בתפילה: "ה' א-להי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם". כשהוא מתבונן ברבקה השואבת מים לגמליו, הוא משתאה לדעת "ההצליח ה' דרכו אם לא", וכשהוא מגלה שהיא בת המשפחה המיוחסת, נכדת נחור אחי אברהם, והיא מזמינה אותו לביתם, הוא מודה לה': "ויקד האיש וישתחו לה'". כחניכו של אברהם אבינו, הוא מורגל גם לשאת את שם ה' ברבים, ואינו נמנע מלהזכירו שוב ושוב בדבריו אל מארחיו: "וה' ברך את אדני מאד", "ויאמר אלי: ה' אשר התהלכתי לפני ישלח מלאכו אתך", "ואמר, ה' א-להי אדני אברהם אם ישך נא מצליח דרכי", "ואקד ואשתחוה לה' ואברך את ה' א-להי אדני אברהם אשר הנחני בדרך אמת".
העוצמה האמונית של העבד-האיש מקרינה על סביבתו ומארחיו מכריזים בשמעם את סיפורו: "מה' יצא הדבר". לאחר מכן, כאשר הם מנסים לעכב אותו, הוא דורש מהם: "אל תאחרו אתי וה' הצליח דרכי". הוא מניח שהם, כמוהו, מכירים בהשגחה הא-להית המלווה את כל פרשת השידוך המופלאה.
התודעה הכפולה של אליעזר עבד אברהם אינה ייחודית לו, היא אמורה לשמש דוגמה ומופת לכל עובד ה'. אנחנו מברכים בכל יום "שלא עשני עבד", מכיוון שמאז יציאת מצרים עם ישראל הם בני חורין ואינם עבדים לאיש. אבל בה בעת קיבלנו על עצמנו עבדות אחרת: "ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך" (ישעיהו מ"א, ח'). כל אדם מישראל חייב לחיות את חייו כעבד ה'. העמדה הנפשית הזאת מופיעה באינספור מקורות. דוד המלך חוזר על כך בתהילים שוב ושוב. אנו חוזרים על הדברים בעת אמירת ההלל: "אני עבדך בן אמתך". ב"בריך שמיה" שבפתיחת ארון הקודש אנו מצטטים את לשון הזוהר: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא, דסגידנא קמיה ומקמיה דיקר אורייתיה בכל עידן ועידן". אנו שרים את הפסוקים הללו ופסוקים הדומים להם לא רק בתפילה אלא גם באירועים שונים ומפנימים אותם.
למדנו מעבד אברהם, שעבדות אינה מחייבת שפלות ראש ונמיכות קומה. עבדות דורשת נאמנות ומחויבות לביצוע השליחות שמוטלת עלינו על ידי אדוננו, וכדי לבצע את השליחות היומיומית הזאת, עלינו להשתחרר מן המנטליות של עבדים, להתחזק ולהיות לאנשים. על המנטליות של עבד אמרו חז"ל: "עבדא בהפקירא ניחא ליה". עבדים נתפסים אצל חז"ל כאנשים מופקרים וחסרי אחריות שנוטים לפרוק עול בכל רגע שבו אינם מחויבים לשירותו של האדון, או כאשר הם בחופשה מעבודתם. אבל חז"ל הכירו גם עבדים אחרים שהיו למופת, כדוגמת טבי עבדו של רבן גמליאל ואמתו של רבי יהודה הנשיא.
על טבי אמר רבן גמליאל: "ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע..." (סוכה ב' משנה א'). כשמת, קיבל עליו תנחומים כמי שמתאבלעל קרוב משפחה, שלא כנהוג לגבי עבדים אחרים (משנה ברכות ב', ז'). אמתו של רבי לימדה את תלמידיו עברית משובחת (ראש השנה כ"ו, ע"ב), וניהלה בתבונה רבה וביד רמה את שעותיו האחרונות לפני פטירתו (כתובות קד, ע"א).
צריך ללמוד מעבד אברהם את היכולת לעבור הלוך ושוב, מעמדת העבד המתבטל לפני ה' לעמדת האיש, הממלא בעוז ובגבורה את שליחותו של הקב"ה בעולמו. כמו אליעזר, גם אנחנו, אמורים לשאוב כוח מהיותנו עבדי ה', בעמדנו לפני בני אדם. כשאדם מישראל מציג את עצמו בדיבוריו ובמעשיו כעבד ה', הבריות רואות לפניהן איש של ממש.
יהי רצון שנזכה להיות לאנשים. והוא הדין כמובן, לנשים.