היום חם ושקט, והאוהל פתוח לרווחה. שלושה אורחים ניצבים לפתע ומכריזים: בעוד שנה ייוולד בן לאברהם ולשרה. ההבטחה תלויה באוויר, כבדה ובלתי נתפסת. ואז פורץ הצחוק.
זה לא צחוק של שמחה פשוטה, גם לא של נימוס מבויש. זה צחוק שמתרחש כשמשהו לא יכול להיות אמיתי. כשהפער בין מה שמספרים לך ובין המציאות שאתה חי בה, גדול כל כך עד שאין לשכל במה להיאחז.
לא רק שרה צחקה. אברהם צחק עוד קודם, כאשר ה' הבטיח לו בפרשת לך־לך שיהיה לו בן משָרה, נוסף על ישמעאל (יז, יז). והצחוק הזה לא נעלם, משום שהוא לא שולי; הוא מונצח בשם הבן העתידי. שמו של הילד, יצחק, קובע שהצחוק לא היה אנקדוטה חולפת, וגם לא בעיה או חטא. הוא עניין מרכזי במסע של אברהם ושרה. הוא כנראה הדבר שהם מבקשים להעביר לדורות הבאים.
הכי מעניין
מה יש בו בצחוק הזה?
צחוקה של שרה הוא תגובה אנושית טבעית מול הבטחה שלא ניתן להבין בכלים של היגיון. כשהפער בין המציאות המוחשית ובין ההבטחה האלוקית גדול מדי, הצחוק הוא הדרך הטבעית של הלב לומר: זה לא יכול להיות. ילד שייוולד לאברהם ולשרה בגיל שבו בני אדם אחרים חדלו מזמן לחלום על לידה – זהו אירוע שחורג מכל חוק טבע וכל כולו גילוי אלוקי, הוכחה חיה לכך שאלוהים שולט בטבע ובהיגיון. הולדת יצחק מנכיחה את ה' במציאות, מעניקה ביטוי מוחשי לכך שיש ה'.
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
הצחוק גם נושא בקרבו את זרע האמונה. כי אמונה אמיתית אינה נולדת מתוך ודאות, אלא מתוך המפגש עם חוסר האפשרות. המפגש עם הבלתי אפשרי הוא המקום שבו אלוקים מתגלה במלוא נוכחותו.
מסע מפותל
הצחוק של שרה איננו עומד לבדו. הוא מצטרף לשורת רגעים שבהם גם אברהם עצמו, גדול המאמינים – מקשה, מערער ושואל. כי האמונה, כפי שהתורה מציגה אותה לאורך הפרשות הללו, איננה מצב סטטי של ביטחון מוחלט, אלא מסע מפותל של בירורים.
לאחר מלחמת המלכים, ה' אומר לאברהם: "אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (טו, א). למי אומרים "אל תירא"? למי שמפחד. ואת מי צריך לחזק בהבטחה לשכר? את מי שחש חלש, בודד, מבולבל, אולי אפילו מאוכזב.
מיד אחר כך, למרות ההבטחה, אברהם חוזר ושואל: "מַה תִּתֶּן לִי, וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע, וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (טו, ב-ג). המילים החותכות אינן נאמרות מתוך כפירה, אלא מתוך כאב. הבטחת זרע נשמעת טוב, אבל השנים חולפות ובן אָין. ודווקא משום שהוא מאמין ואף מצפה לראות את אמונתו מתגשמת במציאות – אברהם שואל. כי מי שלא מאמין לא שואל, הוא אדיש, אבל אברהם מצפה בכל מאודו להתממשות הבטחת ה'. וכשזה לא קורה, הוא מנכיח את הפער הזה.
מעניין לראות שדווקא אחרי קושיה זו נאמר בתורה "וְהֶאֱמִן בַּה', וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (טו, ו). למרות הפער הבלתי מובן, אברהם בוחר להמשיך ללכת עם ה', להמשיך להאמין. וה' מעריך את האמונה הזו, כפי שמפרש רש"י: "הקב״ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה, על האמונה שהאמין בו". ה' יודע שהאמונה הזו יקרה ואיננה מובנת מאליה, משום שהיא מנוגדת להיגיון ולטבע.
אבל אפילו כאן, שני פסוקים בלבד לאחר שהתורה מעידה על אברהם שהאמין בה', שוב מתהפך הגלגל ושוב אברהם שואל: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". אברהם מבקש משהו להיאחז בו, סימן, ודאות. וגם כאן ה' לא כועס, אלא נענה לו בברית בין הבתרים. ללמדנו שהשאלות אינן סותרות את האמונה, אלא בונות אותה.
והמסע נמשך. אברהם מנסה לפעול אקטיבית, לוקח את הגר ומוליד ממנה. זה איננו ניסיון לעקוף את הבטחת ה', אלא שותפות אנושית במימושה, שגם היא נובעת מתוך האמונה בכך שדברי ה' אמורים להתממש במציאות. וגם לאחר לידת ישמעאל, כאשר ה' מבטיח לאברהם שיהיה לו בן גם משרה, אברהם צוחק, ואף חוזר ומציע בניגוד לדברי ה', "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". גם כאן ה' לא כועס ולא מאשים בחוסר אמונה, אלא חוזר על ההבטחה.
מסע הבירור האמוני של אברהם מגיע לשיאו בפרשת סדום, בהתרסה חריפה: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (יח, כה). זו איננה אמירה שמובילה לשבירת כלים, אלא חיפוש הגילוי של ה' במציאות, ויצירת דיאלוג מוסרי בין ה' לאברהם. זהו בירור פתוח, שבו ה' נותן מקום לטענות של אברהם.
סירה על הגלים
כל אלה מציירים דמות שונה מן הדימוי הפשטני של אמונה תמימה, ללא סייג. אברהם הוא גדול המאמינים דווקא משום שהוא יודע לשאול, לפקפק, לדרוש. האמונה שלו איננה חומה אטומה שמסתגרים בצילה מפני העולם, אלא דומה יותר לסירה ששטה על פני גלי הים. היא חשופה לרוחות, לגלים ולשינויי מזג האוויר, ומגיבה להם בגמישות. הרוח יכולה לטלטל אותה, אך גם להניע אותה קדימה. המאמין, כמו הספן, לומד למתוח את המפרשים, לשנות כיוון, להתמודד עם סופות ולנצל אותן כדי להתקדם.
אמונה אמיתית אינה התעלמות מהמציאות והסתגרות מפניה כאשר הדברים אינם מתיישבים. האמונה שאברהם מלמד אותנו היא אותנטית, נותנת מקום לחלקים האנושיים שבו, למחשבות, לרגשות ולדעות, גם כאשר הם סותרים את דברי ה'. המאמין מביא את החלקים האלו אל ה' ומברר אותם, וכך משתרשת האמונה ומתחזקת.
הרבנית ד"ר מירב סויסה היא ראש מדרשת שיח השדה במושב שובה, מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר™־אילן ובמתן ועמיתה בתוכנית "כתבוני" במתן