גם כשאברהם הגיע לכנען, לא תמו נדודיו

התורה פותחת את סיפורו של אברהם, ולמעשה את סיפורו של עם ישראל, בציווי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". לקריאת ה' לאברהם אין הקדמות. בניגוד לנח, שם התורה מתחילה את הסיפור בהציגה את נח כ"צדיק תמים", על אברהם איננו יודעים דבר: אין אנו יודעים מה עשה לפני כן, במה הצטיין או מה היה ייחודו שזיכה אותו להיבחר על ידי ה'. הסיפור מתחיל מהאמצע.

מדרשי חז"ל המפורסמים על האופן שבו גילה אברהם את בוראו מבקשים לתת מענה לשאלה זו. האם אפשר למצוא לה תשובה גם בפסוקי הפרשה? נדמה לי שניתן למצוא רמז משמעותי במסופר על משפחת אברהם בסוף פרשת נח. תרח, אביו של אברהם, לוקח את משפחתו ויוצא מאור כשדים בדרכו אל ארץ כנען. לא נאמר מדוע, לא נמסרת מטרה או תכלית, רק העובדה הפשוטה: הם יצאו לדרך. אולם המסע הזה נעצר באמצע. הם מתיישבים בחרן, ושם גם מסתיימים חייו של תרח.

אם מתחילים את הסיפור של אברהם בפרשת לך־לך מפסידים את הסיפור הקטן והחשוב הזה. מתברר שההתגלות והציווי "לֶךְ לְךָ" ניתנו כשאברהם כבר היה בעיצומו של המסע הזה בדיוק. מדוע זה כל כך חשוב?

אור כשדים של ימי אברהם הייתה מרכז כלכלי, תרבותי ודתי מהמתקדמים בעולם. "עיר ממלכה חשובה, מן המפוארות והמפותחות ביותר במזרח הקדום, עיר נפלאה תוססת, עשירה ומפותחת", כפי שמתארת ד"ר ליאורה רביד, חוקרת ההיסטוריה המקראית, בספרה "התנ"ך היה באמת" (עמ' 22). כנען, לעומת זאת, הייתה באותה תקופה "פינה נידחת עלובה ושוממה ששכנה בקצה האחורי של העולם ובה חיו שבטים קטנים ועניים" (עמ' 25). המעבר לכנען לא היה אפוא קידום אלא נסיגה, צעד חסר היגיון.

מדוע עשה זאת תרח? מה גורם לאדם לעזוב את מרכז השפע, הביטחון והכוח, וללכת אל ארץ חסרת כול, מוכת בצורת, רחוקה מכל מה שמוכר? ייתכן מאוד שתרח מאס ב"חיים הבורגניים" של אוּר. הוא חיפש שינוי. הוא ביקש חברה אחרת, קהילה נקייה מעושר מנוון או מאמונות מקובעות. אבל תרח לא הצליח להשלים את המהלך, וכאן נכנס אברהם לתמונה.

האומץ לשנות

הציווי האלוהי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" לא נחת על אברהם כרעם ביום בהיר. מתוך עצמו ובהובלת אביו, אברהם כבר התמסר לקול פנימי, לתחושת חוסר המנוחה שהובילה אותו לעשות את השינוי הזה בעצמו. הסיפור הקצר והטכני על המסע של תרח מספק סיבה לבחירתו של ה' באברהם. עולה ממנו שה' לא חיפש את האמונה ואף לא את הצדיקות התמימה. ה' חיפש את מי שניחן באומץ לעשות שינוי, לקום ולעזוב את המוכר, הידוע והמבוסס. לעזוב את הבית, את המשפחה, את הקהילה והתרבות, את היציבות והוודאות, ולבחור בדרך שאין בה מפה ואין בה הבטחות ואפילו לא יעד ברור.

כאשר ה' מזהה את הדחף הזה של אברהם ומשפחתו, הוא מתגלה ונותן תוקף אלוהי לדחף הפנימי. משפחתו של אברהם איננה מממשת את השינוי הזה, אלא רק מתחילה אותו. לאברהם, בעקבות הקריאה של ה', יש הכוחות לממש את הקריאה הזו עד תומה.

אברהם הולך אחרי הקול הפנימי גם כשהוא מנוגד להיגיון ולתרבות החומרית והרוחנית שבחוץ, גם כשאין לו כמעט במה להיאחז מלבד באותו קול אמורפי פנימי שדוחף אותו לעשות שינוי, משום שהוא כבר לא רוצה ולא יכול להמשיך עם מה שיש. המדרש מפרש את הכינוי "אברהם העברי" - "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד". זוהי היכולת ללכת בניגוד להיגיון התרבותי ובניגוד למוסכמות, לעזוב את התועלתני והמובן וללכת עם האמת הפנימית גם כשהיא לא ברורה. זהו הכוח של אברהם אבינו, זהו הכוח של עם ישראל, וזה הכוח שה' מזהה כחשוב ביותר להפצת שמו בעולם.

המסע לכנען דרש מאברהם מאמץ אדיר. רביד מנתחת לעומק את תנאי הדרך והמרחק של המסע, ומסיקה שמה שבפסוקים נדחס למילים בודדות, "וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן", ארך כעשרים שנה. עשרים שנה של נדודים, מחסור, מאבקים עם תנאי דרך קשים ועם אי־ודאות מתמדת.

מסע שאינו נגמר

גם בהגיעו אל יעדו, לא תמו נדודיו של אברהם. אך הקים מזבחות לה', וכבר רעב כבד מכה בארץ ומאלץ אותו לרדת אל מצרים. משם, כשהוא שב לכנען, מתפצלים דרכיו ודרכו של לוט, בן המשפחה היחיד שנותר עימו, בשל מריבה על מרעה ואדמה. אחר כך הוא נשאב אל מלחמת מלכים כדי להציל את לוט שנשבה, ומוצא עצמו מול מערבולות של פוליטיקה וכוח. בתוך ביתו, עקרותה של שרה מכבידה עליו, הבטחת הזרע מתעכבת, והוא נתון בתווך במאבקים בין נשותיו. גם הארץ המובטחת לו ולזרעו, אינה שלו בפועל; הוא גר בה כזר. מתברר כי "לֶךְ לְךָ" איננה הליכה חד־פעמית אלא דרך חיים, מסע מתמשך של התמודדות ובחירה יומיומית מול המציאות המטשטשת.

ה' בחר באברהם לא מפני שהיה מושלם ולא בהכרח מפני שידע מראש את כל האמת, אלא מפני שידע להקשיב ולהתמסר אל הקול ששמע. עמוק בליבו בערה אי־נחת מן הקיים, רצון לשנות, לחדש משהו אחר, רוחני, מוסרי. וכשהוא עושה זאת הוא לא רק מגשים מסע אישי, הוא מניח יסוד לתרבות שלמה, לעם שלם, המבוסס על הנכונות לוותר על הישגים חומריים למען משהו גדול יותר, רוחני יותר.

הרבנית ד"ר מירב סויסה היא ראש מדרשת שיח השדה במושב שובה, מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר־אילן ובמתן ועמיתה בתוכנית "כתבוני" במתן