פוסט הטראומה של נח

הופעתו הראשונה של נח בתורה מעניקה לשמו משמעות: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'". שמו נושא תפילה, תקווה ואולי אף נבואה, להסרת הקללה מן האדמה לאחר חטא אדם הראשון.

ואולם לא חולף זמן רב, והאדמה עומדת בפני קללה קשה פי כמה – קללת המבול. מי שנועד לנחם את האדמה, נאלץ להיות עד להשחתתה הרוחנית, "וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ", וגם הפיזית: "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

גדולתו של נח ניכרת בתיאורים מופלאים שאין להם אח ורע בתורה. נאמר עליו שהוא "מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.... צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱ־לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". כל זה מתרחש "בדורותיו", כלומר בהקשר חברתי שבו "רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם". דהיינו, הצדיקות שלו אינה תוצר של חינוך טוב או של הליכה בתלם. היא עצמאית, ובולטת בגדולתה דווקא משום שהיא מגיעה מתוך חושך מוחלט.

מעלת של נח משתקפת במשמעות שמו, מלשון נוחות. נח אינו מקשה, אינו מתריס, אינו מפרק או שובר. הוא נוח עם ה', ונוח עם החברה שבתוכה הוא חי. מאפיינים אלה באים לידי ביטוי כאשר ה' מספר לנח על החלטתו להשחית את הארץ, ומצווה עליו לבנות תיבה. אלה דברים דרמטיים ומטלטלים, אך תגובתו של נוח היא נוחה: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ־לֹהִים כֵּן עָשָׂה". אין תיאור של רגש, דילמה או התלבטות. לא כעס, לא פחד, לא תחינה לשנות את הגזירה, לא ניסיון לשכנע את אנשי דורו לחזור בהם ממעשיהם. נח אינו מתמקח, אינו שואל שאלות, אינו מערער – רק עושה.

זו מהות הצדיקות של נוח: הליכה מוחלטת עם א־לוהים, בתמימות וללא עוררין, מתוך אמון טוטאלי. יש כאן טוהר, אך גם שתיקה. אין מגע אישי־אנושי עם הסיטואציה, אין ניסיון להרחיב את מעגל ההצלה מעבר לגבולות התיבה. נוח, צדיק ותמים, הולך עם אלוהים לכל מקום שהוא מוליך אותו.

היסוד והבניין

למרות צדיקותו של נח, לא ממנו יצא עם ישראל, ולא הוא שנבחר להביא את האמונה בה' אל העולם. מתברר שלא די להיות צדיק, צריך גם ללמד אחרים לתקן. נח אכן הציל את העולם הפיזי ואת זרע האנושות, אך לא הציל את החברה שמחוץ לתיבה. הוא היה מסוגל לשמור על טוהרו בתוך המבול, אך לא לבלום את המים עבור אחרים. ה' חיפש דמות אחרת, כזו שמוכנה לצאת מן המוגן והנוח, לפגוש את הרוע ולהוביל שינוי. הדמות הזו תופיע בעוד עשרה דורות – אברהם, שיצא מאזור הנוחות שלו, "מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", כדי להתחיל משהו חדש.

בשעה שה' מספר לאברהם על כוונתו להחריב את סדום, ממש כפי שגילה לנוח על כוונתו להחריב את העולם, אברהם אינו מסתגר בתיבתו הפנימית ואינו מסתפק בהצלת עצמו ובני ביתו. הוא מתמקח, מפציר ומתחנן: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע". אברהם נאבק למען אחרים גם כשהם רחוקים ממנו, גם כשהם חוטאים. זו איננה צדיקות ותמימות, אבל זה מה שה' מחפש במי שממנו יתחיל עם ישראל. לא רק טוהר אישי, אלא גם אחריות מוסרית לעולם כולו, רצון להציל, לשנות, להשפיע. ובהשוואה למעלותיו של נח, במקום אחד מתוארות מעלותיו של אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אברהם נבחר בגלל יכולתו להשפיע על זרעו ולעשות משפט וצדק בחברה, ולא רק לשמור על צדיקותו בתוך התיבה הפרטית שלו.

העולם אינו יכול להתקיים ללא דמויות כמו נח. הפסוק במשלי "בַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע, וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם", מתפרש במדרש (בראשית רבה לב, ו) על נח, הצדיק שבזכותו נתקיים העולם לאחר המבול. התיבה היא שלב הכרחי לפני התנועה ההפוכה שתבוא בהמשך, היציאה מן המוגן אל הלא נודע. אבל יסוד לבדו איננו מספיק, צריך גם בניין, ואותו יקים אברהם.

פוסט טראומה

סיפור נח אינו מסתיים ברגע הפסטורלי של היציאה מן התיבה. בתחילה הכול נראה מבטיח: הקורבן, ברכת ה', ההבטחה שלא יבוא עוד מבול. אך אז מגיע השבר: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". הצדיק התמים הופך לאדם שבור, מסתגר, הבורח אל השכרות.

מדוע? אפשר לשער. ההרס העצום שראה, תחושת האשמה והאחריות, הבדידות, ההלם – כל אלה מציפים אותו. במונחים עכשווויים, כך נראית פוסט־טראומה של לוחם שחזר משדה הקרב: הסתגרות באוהל ובריחה מהמציאות.

יש כאן שיעור קשה: גם הצדיק המושלם עלול שלא לעמוד במפגש עם העולם אחרי השבר. אולי דווקא שלמותו, שהגנה עליו בתוך התיבה, הפכה למכשול כשהוא נדרש להתמודד עם הכאוס שבחוץ. העולם צריך את הצדיקים השומרים על עצמם מכל רע, אבל הוא זקוק גם לאלה המוכנים שיכולים לפגוש את הכאב, לחוש אותו, ולהיות שם גם בשביל אחרים.

סיפורו של נח מציב בפנינו מראה מורכבת: שלמות רוחנית מרשימה, אך נטולת יכולת להשפיע על העולם שסביב. התיבה היא סמל להצלה אך גם לגבול; מי שבפנים ניצל, מי שבחוץ אובד. התורה מציבה אותו כיסוד, אך לא כפסגה. הפסגה תבוא רק עם מי שיידע להפוך גם את האנשים שמחוץ לתיבה, לבני ברית בדרך ה'.

הרבנית ד"ר מירב סויסה היא ראש מדרשת שיח השדה במושב שובה, מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר־אילן ובמתן ועמיתה בתוכנית "כתבוני" במתן