הצד הפחות נעים של הערבות ההדדית

במילים "ערבות הדדית" אנחנו מתכוונים, בדרך כלל, לדאגה לשלום הזולת ולאכפתיות לצרכיו. במובן הזה של ערבות עסק הטור הקודם. אולם בתורה ובחז"ל ערך הערבות כולל היבט נוסף, כזה שפחות ערב לחך המודרני: האחריות המוטלת על העם כולו, ועל כל יחיד מתוכו, לקיום הברית עם ה'. הטור הנוכחי יתמקד בערבות מהסוג הזה.

בפרשתנו מתואר מעמד הר גריזים והר עיבל. בפשוטו של מקרא נראית דעת הראב"ע (כז, יד), שלפיה תוכן המעמד כולל את הברכות והקללות המכוונות לעם כולו (פרק כח). אבל אם כך, קשה להבין מדוע משולבת בתיאור המעמד האמירה הטקסית של שנים עשר ה"ארורים" (כז, יד-כו). מחד גיסא, אין ב"ארורים" משום קללה לציבור, שהרי הם עוסקים ביחידים חוטאים; מאידך גיסא, קשה גם לראות בהם ברכה לציבור. מה אפוא מקומם במעמד הברכה והקללה?

שמואל דוד לוצאטו (שד״ל), מגדולי חכמי איטליה במאה ה־19, הציע לפענח את המעמד כולו מבעד לעדשה של ערך הערבות. בהקדמה למעמד נאמר "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם"; ב"היותו לעם", הציבור מקבל על עצמו אחריות למחויבות של כל פרט בברית. לאחר מכן הושמעו ה"ארורים", שתפקידם לנקות את הציבור מאחריות לאותן עבירות שמחוץ לתחומו, באשר דרכן להיעשות בסתר; ולבסוף, החלק בשמירת הברית שנותר באחריות הציבור בא לידי ביטוי בברכות והקללות – גמול קיבוצי שחל על העם כולו.

קללות מקבילות

על גבי הצעתו היפה של שד"ל, אבקש להניח נדבך נוסף בהבנת מקומם של ה"ארורים" במעמד הברכה והקללה. קיימת זיקה מעניינת בין ה"ארורים" ובין הקללות. במבט שטחי, זהו יחס של דמיון: בשני הקטעים מדובר בקללות, והמילה עצמה "ארור" דומיננטית בשניהם (12 מופעים ברשימת ה"ארורים", 6 בקללות).

אולם במישור התמטי מתגלה דווקא קשר של היפוך. מתברר כי כמעט כל המוטיבים המופיעים ב"ארורים" בהקשר של עבירות, שבים ומופיעים בקללות אבל הפעם על תקן עונשים:

אל מול העבירה "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ", בקללות העיוורון נזכר כעונש: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן... וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה".

כנגד ביזוי ההורים, "מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ", יבוא מרחוק אויב עז פנים שיבזה את הזקנים ו"לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן".

ברשימת ה"ארורים" עבודה לפסלים מתוארת, כרגיל, כעבירה: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה'". אבל בקללות היא מתוארת כעונש, עבודת עץ ואבן שיש בה היבט של עליבות ואומללות: "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים... וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ, עֵץ וָאָבֶן".

כנגד "מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר", בקללות עם ישראל מוכה בגלוי: "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת".

כנגד הטיית משפט גר, יתום ואלמנה, יחסי הכוחות יתהפכו; הגר יהפוך לחזק ואז אתה תהיה זה שתלוי בו: "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה, הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ, הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב".

כנגד הסגת הגבול, יבוא גוי מרחוק ויסיג את גבולם של ישראל: "וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".

התיאור "בסתר" חוזר פעמיים ברשימת הארורים, אך כאמור, מאפיין למעשה את הרשימה כולה. העבירה המרכזית שנעשית בסתר היא גילוי עריות; לא מפתיע, אפוא, כי עבירה זו מפרנסת כשליש מרשימת ה"ארורים". כצפוי, גם במקרה הזה, העריות שבות ומופיעות בקללות כעונש (כח, ל).

אך דומה שהמקבילה האמיתית לרשימה הארוכה של העריות ב"ארורים" היא דווקא התיאור המפורט והמזעזע של האיש והאישה האוכלים את בשר קרוביהם המתים. מכל הקללות, רק שם מופיעה שוב התיבה הנדירה "בַּסָּתֶר". חוזרות שם גם מילים רבות המתארות קרבה משפחתית (אשת חיקו, איש חיקה, בנה, בתה) – ושוב בהקשר של דברים נוראים הנעשים "בסתר" בתוך המשפחה – אך הפעם לא כעבירה אלא כדיוטה תחתונה של עליבות ואומללות.

נסכם מה שראינו עד כה. העבירות המופיעות ברשימת הארורים מהודהדות בפרשיית הקללות, אך עם טוויסט: אותם מוטיבים לובשים אדרת של עונשים ולא של עבירות. מה משמעות הדברים?

הגרעין הקשה

נראה כי משתקף כאן יסוד עמוק בתפיסת הגמול המקראית, שלפיו הגמול צומח באופן אורגני מחומרי הגלם של העבירה עצמה. תפיסה זו באה לידי ביטוי תמציתי במשלי (א, לא): "וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם"; מידידי ד"ר אורן גלבלום למדתי כי תפיסה זו מגולמת אף במילה גמול עצמה, שהרי השורש גמ"ל משמש גם בהוראה של צמיחה. גם אצל חז"ל ניתן למצוא תפיסה זו, למשל במסכת אבות (ד, ב): "שכר מצווה – מצווה, ושכר עבירה – עבירה".

בכמה מהזיקות שהתגלו בין הארורים ובין הקללות ניכר כי העבירות שנעשו בסתר מקבלות צורה של עונשים הבאים בגלוי, כדברי חז"ל (אבות ד, ד): "המחלל שם שמיים בסתר – נפרעין ממנו בגלוי". תפיסת הגמול כצמיחה – תוצאה הנובעת מהמעשה עצמו – שופכת אור על הדינמיקה הזו. הגרעין הטמון באדמה הופך לצמח גלוי. כל עוד רק פרטים בודדים חוטאים בסתר, החברה אולי פטורה מאחריות למעשיהם; אך משעה שהריקבון המוסרי והדתי פושה במחשכים, סופו לצאת אל פני השטח בצורה של פירוק החברה בגלוי.

עיקרון זה אינו מוגבל לעבירות, ובמקומות אחרים בתנ"ך הוא מיושם על דרך החיוב. מגילת רות, למשל, מספרת על מעשי החסד הפרטיים של רות, בועז ונעמי, מעשים נסתרים מעיני הציבור הרחב. אך מעשים צנועים אלה מצמיחים בסופו של דבר את מלכות בית דוד, ומבשרים ישועה לאומה כולה.

תומר גרינברג הוא דוקטורנט במחלקה לתנ"ך ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן, ומפתח אלגוריתמים במובילאיי