יש משהו מטעה בשמה של פרשת השבוע. מהפתיחה "כי תצא למלחמה", נשמע שידובר בה בדיני מלחמה. אלא שדיני מלחמה נמצאים בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, שגם בה יש פרשיה המתחילה ב"כי תצא למלחמה".

כפי שדובר בשבוע שעבר, פרשת שופטים היא פרשה שעוסקת במצוות המוטלות על הציבור וביניהן גם דיני המלחמה. לעומת זאת, עניינה העיקרי של פרשת כי תצא הוא הבית והמשפחה. גם הפרשיה הראשונה בה, הפותחת בכי תצא למלחמה, מתמקדת בהיבט האנושי-משפחתי, באישה הנכריה שנשבתה במלחמה ובלוחם הישראלי המבקש לקחתה לאשה.

בעקבות פרשיית אשת-יפת-תואר מופיעות פרשיות האישה האהובה והשנואה ובן סורר ומורה, שחז"ל דרשו את הסמיכות ביניהן כהתדרדרות צפויה וידועה מראש המובילה לחורבן המשפחה: מן ההתפתות אחרי אשת יפת תואר לא יצמחו נישואים מזהירים, הסיכוי הסביר הוא שהיא תהפוך לאשה השנואה, ורבים הסיכויים שבנה יהפוך להיות בן סורר ומורה.

בפרשת כי תצא מופיעות כמעט כל מצוות הנישואין הבונות את הבית הישראלי: קידושין וגיטין, ייבום וחליצה, איסורי ניאוף, זנות ואונס ועונשם, פסולי חיתון ועוד.

עם זאת, מופיעות בפרשת כי תצא גם מצוות רבות הנוגעות ליחסים שבין אדם לחברו בישראל, ונראה שהן משובצות בה מפני שהן חלק מאבני הבניין של הקהילה והמשפחה המורחבת של בית ישראל. לא נרחיב בעניין זה הפעם.

תופעה הראויה לתשומת לב במצוות המשפחה שבפרשתנו היא, שהתורה מבליטה דווקא את ההיבטים הקשים והאפלים שבה. כך כפי שראינו בפתיחת הפרשה: השבויה, האישה האהובה והשנואה והבן הסורר ומורה. כך גם בהמשך: מוציא שם רע, הוא בעל הטרי שמעליל על אשתו החדשה עלילות דברים; הנואפים, המפתה והאונס; פסולי החיתון - מתוך עם ישראל כדוגמת הממזר, ומחוץ לעם ישראל כדוגמת עמוני ומואבי; איסור קדשה ואתנן זונה, ועוד.

מצוות הקידושין מופיעה בפרשה כבדרך אגב, בפתיחת פרשיית גיטין: "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו". הפרשיה ממשיכה ומתארת מציאות שבה הגרושה נישאה לאיש אחר, וגם ממנו התגרשה או התאלמנה. היא לא תוכל לשוב לבעלה הראשון "כי תועבה היא".

חמש המילים "כי יקח איש אשה ובעלה", שהן המקור ממנו למדים בתורה-שבעל-פה את דיני הקידושין, משמשות בפרשיה זו רק כמבוא לדיני גיטין, כביכול לא נועדו הקידושין אלא להסתיים בגירושין. גם הפרשיה של ייבום וחליצה עוסקת במציאות עגומה שמתחילה ב"כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם", ונמשכת באח שלא מסכים למלא את חובתו לאלמנת אחיו ולהקמת שם לאחיו המת.

מי שמחפש רומנטיקה בנישואין, כדאי לו שילך למגילות - למגילת שיר השירים או למגילת רות, לפסוקים נבחרים בספר משלי או בקהלת, במידה מסוימת גם לסיפורי האבות בספר בראשית, לפרקים בודדים בסיפורי דוד המלך וכיוצא באלה. מכל פרשיות הנישואין בכי-תצא מופיע השורש אהב רק בפרשית שתי הנשים, האהובה והשנואה, שעניינה בכלל בזכויות הבכורה: הפרשיה מדגישה ש"לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור", אך אינה אומרת דבר על מעלת האהבה בנישואין.

מתבקשת השאלה, מדוע לא פותחים בחיובי, בברכה שבנישואין, בערכים הנעלים והמקודשים של המשפחה, באהבה ובברית, בחובות האיש לאשתו והאשה לבעלה. אי אפשר לומר שהתורה אינה יודעת לעשות זאת, שהרי אם נבדוק את השימוש של התורה בביטויי אהבה ובדרישות לכינון ברית של מחויבות ונאמנות וקדושה, במהלך ספר דברים, נמצא אותם חוזרים שוב ושוב, באופנים שונים. הן ביחס בין עם ישראל לקב"ה, הן ביחסו של הקב"ה לעמו והן במצוות אהבת הגר. אף אחד מביטויי הקירבה והחיבה האלו אינו מופיע בפרשתנו בזיקה לאיש ואשה ולקשר שביניהם. האם חלילה התורה רואה בנישואין התקשרות פורמלית בלבד, ריקה מתוכן נפשי ונשמתי?

ודאי שאין הדבר כן. מבין החרכים של השלילה אפשר להציץ אל החיוב. לצד האשה השנואה קיימת אשה אהובה. מפרשת בן סורר ומורה אפשר להבין שהציפייה מהבן היא שיהיה "שומע בקולנו" ולא "זולל וסובא". מפרשת אשת יפת תואר אפשר להבין שהתורה מצפה שבבחירת אישה אדם לא יתפתה רק אחרי מראה עיניו, אחרי היופי והחיצוניות. מפרשת גיטין אפשר להבין שמגרשים אשה כאשר מוצאים בה ערוות דבר, אבל המציאות הנורמטיבית היא כדברי קהלת: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". מפרשת ייבום וחליצה אפשר להבין את המחויבות של המשפחה לאשה האלמנה, ש"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" ומי שאינו מקיים את המחויבות הזאת לבנות את בית אחיו ראוי לבוז ויריקה.

בולט מכולם הפסוק היחיד בפרשה שבו נמצאת הנחיה חיובית מובהקת: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (כד ה). אלא שאפילו החובה לשמח את אשתו נזכרת בהקשר של חובת הגיוס שברקע.

מדוע, אפוא, לא כתבה התורה במפורש את ההיבטים החיוביים והתמקדה בשלילה?

הנחת היסוד של התורה היא שנישואין בריאים ומשפחה מתוקנת הם רכיב בסיסי בטבע האנושי ודרישה יסודית מכל איש ואשה בישראל. התורה אינה מצווה באופן ישיר על נישואין, על אהבה וברית בין איש לאשתו, על חובת חינוך הילדים וגידולם, כפי שאינה מצווה לאכול ולשתות וללבוש בגדים. הראשוניות והטבעיות של הנישואין תוארו כבר בפרשיות הבריאה: "זכר ונקבה ברא אותם", "לא טוב היות האדם לבדו", על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

אלא שכמו שלמדנו כבר בפרשת הבריאה, "לפתח חטאת רובץ". מסביב לבסיס הטהור והמקודש של האישות והמשפחתיות, סובב לו הנחש, הוא היצר הרע. היצר שחז"ל חשבוהו לקשה מכולם הוא יצר המין, שבפן החיובי שלו הוא המחבר בין איש לאשה, הוא גם זה שגורם, בפן השלילי שלו, לאנשים ולנשים להתפתות ולספק אותו מחוץ למסגרת הנישואין.

אחריו באים עוד יצרים ופיתויים שמאתגרים את הזוגיות ואת המשפחתיות. כגון, הרצון לעצמאות ועצמיות שבדרך כלל הוא רצון חיובי, אבל כשהוא מתנגש עם הנאמנות והמחויבות ההדדית הנדרשת מן הבאים בברית, הוא עלול להיות אתגר מסוכן ומאיים. הן ביחסים בין בני הזוג והן ביחסים שבין הילדים להוריהם. כמו כן, כן השחיקה והשעמום, התחרותיות, הכוחנות והשתלטנות, ועוד כהנה וכהנה מידות רעות, או מידות שיש בהן צד חיובי אבל כאשר הן חורגות מן המידה הן הופכות להיות שליליות ומסוכנות. ספרות ייעוץ הנישואין עשירה בדוגמאות אינספור ואין צורך לפרטן.

על כל אלה נוספים האתגרים שמציבה המציאות החיצונית: מחלה ומוות, היציאה לצבא, קשיים כלכליים, ושאר חובות ומטלות המוטלות על כל אחד מבני הזוג ועל בני המשפחה. גם אלו הם חלק מקללת האדם ואשתו שנבעה מן החטא ומן הנחש: היא הרה ויולדת בצער, הוא טרוד בפרנסה כי "בזעת אפיך תאכל לחם", והזיווג המושלם שהתחיל ב"זאת הפעם עצם מעצמי" הופך לקללת "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".

המאמץ העיקרי שאליו מכוונת התורה במצוותיה, הוא לצמצם את כוחו של הנחש ואת איומו המתמיד על הקשר הטבעי והבריא שבין איש לאשתו. לכן היא מתארת דווקא את הקשיים והאתגרים, ולא את היופי והקסם שבחיי נישואין מתוקנים. לא צריך להסביר לזוג צעיר מאוהב מהי אהבה. צריך להסביר לו איך להתמודד עם האתגרים העומדים בפניו והסכנות האורבות לו, בדרך הארוכה של חיים משותפים ובנין בית יציב ונאמן לאורך שנים רבות.