הפרשה האמצעית מבין שלש פרשיות המצוות הגדולות שבספר דברים, פרשת שופטים, מוקדשת רובה ככולה להנהגת הציבור והמדינה. יש בה דרישה לקיים מערכת משפט ומשטרה; סדרי משפט ועדות; דיני מלך ודיני מלחמה; זכויות הכהנים והלויים; ביעור עובדי עבודה זרה וסוגים שונים של מכשפים; דיני הנבואה: נביא אמת ונביא השקר; וסדרי הטיפול ברוצחים: ערי מקלט ועגלה ערופה. הפרשה נפתחת בקריאה כללית: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ומסתיימת באחריות הציבורית של המנהיגים במקרה של מציאת חלל בעיר, ובחובה לבער הדם הנקי מישראל. 

מתחילת השנה בשבת בראשית, עסקנו בנושא של חובת האדם בעולמו. בדרך כלל, מבטנו היה ממוקד באדם מישראל, איש או אשה, צעיר או מבוגר וזקן, שמוטלות עליו מצוות וחיובים. אלו שבין אדם למקום ואלו שבין אדם לחבירו. במבט ראשון נראה שפרשת שופטים מטילה מצוות וחובות על הציבור ולא על האדם היחיד. מצוות החלות על העם, על הקהילה ועל המנהיגים. 

אבל אין להתבלבל. מיהו הנמען של המצוות בפרשת שופטים? אי אפשר להטיל מצוות על גוף מופשט שנקרא "עם ישראל". כל מצוה המוטלת על עם ישראל היא מצוה המוטלת על כל אחד ואחת מישראל. התורה פונה אל היחיד ומטילה עליו את החובה של ההשתתפות בעשיה החברתית. שאם לא כן, יכול כל אחד לזוז הצידה ולומר, זו אינה אחריותי, עם ישראל צריך למנות שופטים. זו אינה אחריותי, עם ישראל צריך להקים ערי מקלט, וכיוצא בזה. התורה אומרת לא כך: שופטים ושוטרים תתן לך! אתה מצווה בכך! רק התקבצות החובות של כל אחד ואחת מישראל לעשיה ציבורית, הופכת לצו המוטל על ציבור. 

דומה הדבר לתפילה במנין. אי אפשר לחייב "מנין" בקדושה וקדיש וברכו, בקריאת התורה ובחזרת הש"ץ. החובה מוטלת על כל אחד מישראל להיות חלק ממנין, שהרי אם לא היתה חובה כזאת, איש לא היה מגיע לבית כנסת, וגם לא היה בית כנסת, כי איש לא היה חש חובה להקים בית כנסת. רק מכיון שיהודי מחויב במנין הוא טורח לחפש עוד תשעה. לא נכנס לפרטים הלמדניים וההלכתיים מה בין מצוה המוטלת על היחיד לזו המוטלת על הציבור, אבל מובן שבלי יחידים אין ציבור. 

מפרשת שופטים עולה התובנה שאחת התשובות היסודיות לשאלה אודות חובת האדם בעולמו היא החובה להיות חלק מחברה, מן העם והמדינה ולהיות שותף במילוי חובותיה. גם לדעת אגדת חז"ל, שהאבות קיימו את כל התורה כולה, הם לא זכו לקיים חלק מאד משמעותי ממנה, את המצוות והחובות הנובעות משייכות לעדה ולאומה. אברהם, יצחק ויעקב היו מתפללים גדולים והניחו את היסודות לתפילת הקבע שלנו, אבל הם לא זכו אף פעם להתפלל במנין, ולטעום את כל היתרונות והזכויות הכרוכות בתפילה בתוך עדה מישראל. אברהם אבינו לא יכול היה לקדש את שרה אמנו כדת משה וישראל, לא בגלל שעוד לא היתה דת משה וישראל, אלא מפני שדת משה וישראל מחייבת לקדש אשה לפני שני עדים כשרים, ולא היו אז שני עדים יהודים כשרים בכל העולם כולו. רק אחרי יציאת מצרים ומעמד הר סיני, כשנהיינו לעם, יכול כל אחד מאיתנו לקיים גם את החלק המשמעותי הזה בתורה, ומני אז – אנחנו גם מחויבים בכך בחיוב מלא, כמידת האפשר.  

אדם מישראל לא יכול לקוות להיות רובינזון קרוזו. פרישות והתבודדות מותרות ואולי אפילו רצויות לתקופות קצרות של תשובה ותיקון, אך אינן דרך חיים מומלצת, למעשה היא כמעט בלתי אפשרית על פי התורה. 

כשהנביא ירמיהו מבקש, "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי" (ט, א), הוא שואל שאלה רטורית, הוא לא באמת יכול ללכת להתבודד במדבר, מפני שדווקא הוא נבחר על ידי ה' למלא את המשימה להיות הנביא, ולשלם את המחירים הקשים שהתפקיד הזה נושא עמו. לא כל אחד יכול להיות נביא, ולכן אין מצוה על האדם הפרטי להיות נביא, אבל כחלק מן העם נדרש כל אחת לתת את חלקו לקיומו של מוסד הנבואה. מי שזוכה לרוח נבואה נדרש למלא את התפקיד ואינו יכול להתחמק מכך. אך גם מי שאינו יכול להיות נביא שותף בחיובי הנבואה כמצוה ציבורית. כל אחד ואחת מישראל חייב באחריות החברתית העולה ממצוות הנבואה בפרשתנו, הוא חייב לשמוע בקולו של הנביא ולשם כך עליו ללמוד להבחין בין נביא אמת לבין נביא שקר, עליו להאבק בנביאי השקר ובאידיאולוגיות שלהם, ועליו להגן במידת יכולתו על נביאי האמת כפי שעשה עובדיהו בימי אליהו ואחאב.  

הוא הדין במלוכה והוא הדין במשפט. יש רק מלך אחד, אבל יש אדמיניסטרציה מלכותית שלמה שמקיפה את המלך, כפי שמתואר בתנ"ך בהרחבה על ימי דוד ושלמה, וכל מי שמשרת בה נוטל חלק בקיום המלוכה בישראל. לא רק אנשי השלטון מממשים את מצות המלך, גם העם כולו מחויב במצוות כלפיו, כדוגמת מצות מורא מלך ואיסור מרידה במלכות. מצוות המלוכה אינן רק מצוות המוטלות על המלך. קיימת חובה כללית על העם, שבלשוננו היינו קוראים לה, "להיות ממלכתי". כך לגבי המשפט. מצוות המשפט אינן חלות רק על השופטים והשוטרים. החובה לבוא להתדיין לפני השופטים היא חובה על כל מי שיש לו דין ודברים עם חברו. החובה לבוא להעיד מוטלת על כל מי שראה עדות לחברו, והחובה להשמע להוראות הסנהדרין חלה על כל העם כולו, כלומר, על כל אחת ואחד מן היחידים.

התסכול של ירמיהו

יש במצוות החברתיות ממד נוסף שאינו קיים במצוות האישיות, ויש לבארו וללמוד כיצד להתמודד איתו. 

הזכרנו את התסכול של הנביא ירמיהו שגרם לו לזעוק "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים". המילים האלה נאמרות על ידי ה' (כך הוסבר במדרשים) ועל ידי ירמיהו (כך ברד"ק ועוד מפרשים), כאחד. כשהם שהקב"ה אינו הולך לשום מלון במדבר והוא נשאר עמנו תמיד, כך גם הנביא. התסכול הזה, הנובע מן התלות בחברה, אינו נחלתו של הנביא ירמיהו בלבד, הוא מלווה כל אדם בהקשר של המצוות החברתיות. 

בתחום המצוות האישיות, הפרטיות, אדם יכול לחשוב שקיום המצוה נתון בידיו ואם נכשל זו אשמתו ועליו לעשות תשובה ולתקן את דרכיו. כך לדוגמה מי שמתרשל בכוונת הברכות או בדקדוק בהלכות שבת, יכול לומר "אין הדבר תלוי אלא בי" (עבודה זרה יז ע"א) ולהשתדל לתקן. אבל בעניינים החברתיים, אין הדבר כן. אדם משכים בבוקר לבוא למנין, אבל בשעה היעודה אין עשרה. הוא תלוי במאחרים. אדם מבקש משפט, אבל הוא חי במקום שבו הוא חש שאין משפט אלא משפח, ואין ביכולתו, ככל שיתאמץ, לשנות את המערכת. מה עשה יהודי כשר שחי בירושלים בימי המלך מנשה, איזו ממלכתיות היה אפשר לדרוש ממנו?

מקום המפלט המתבקש במצבים כאלה הוא הסתגרות והתבודדות, בבחינת "אני את נפשי הצלתי", אבל התורה אינה מאשרת את הגישה הזאת. היא מחייבת באחריות חברתית ולכן היא מחייבת עשיה. אדם יכול לומר "אני את נפשי הצלתי" רק אם הוא עושה את מיטב יכולתו כדי לשנות ולשפר. 

מצות "הוכח תוכיח את עמיתך", היא אחד מן הכלים של העשיה החברתית במקום שבו האדם מעריך שחברו או חלילה החברה בכללה אינה מתנהלת כיאות. אבל כבר בדורות התנאים אמרו שאין מי שיודע להוכיח או אין מי שיודע לקבל תוכחה. לא תמיד ולא בכל מקום אפשר לקיים את מצות התוכחה, ועדיין, אין זה פוטר מן החובה לעשיה. 

מי שיכול צריך להשתדל לפעול שיתמנו שופטים ראויים, דיינים הגונים, חברי כנסת אמינים, פקידי ציבור ישרים והגונים. אבל בראש ובראשונה, לפני שהוא פונה אל הזולת, חייב אדם למלא את חובתו שלו. כשם שהנביא קרוא לנבואה והמלך למלוכה, כך כל איש ואשה מישראל שראויים לשאת בתפקיד ציבורי ומתאימים לכך, חייבים לעשות זאת: מגבאי בבית הכנסת, מתנדב באגודת חסד, קצין בצה"ל או מורה בבית ספר ופקיד בשירות הציבורי ועד הדרגות הבכירות ביותר. בתלונות על הזולת בלבד אי אפשר לצאת ידי חובת האחריות הציבורית המוטלת על איש ואשה בישראל. 

צריך לחנך לכך מילדות. גם ילד בגיל הגן ובבית הספר צריך ללמוד פרקים בהלכות ציבור המתאימים לו. מתחילים מתורנות נקיון ותפילה, יש מתקדמים לועד כיתה ומועצת התלמידים וכולם מחויבים בהתנדבות קהילתית וחברתית. כשמתרגלים לכך בימי הילדות והנעורים מבינים שזה חלק בלתי נפרד מחיים על פי תורה.