הקשר בין התועבות בתחום הזוגי לתועבות בתחום הדתי

בפרשתנו מופיעה רשימה של שמונה טכניקות אליליות לניחוש העתיד או השפעה עליו, שהתורה מכנה "תועבות":

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ־לֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ־לֹהֶיךָ (יח, ט-יג).

באופן מעניין, גם בספר ויקרא מצאנו רשימה של "תועבות" – אך בתחום שונה לחלוטין, תחום העריות. בסיום רשימת העריות האסורות נאמר:

וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.  כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם (ויקרא יח).

למרות התחומים השונים שבהם עוסקות הרשימות, הדמיון הצורני מזמין לבחון את הקשר ביניהן. אף שעוד כמה עבירות מכונות בתורה "תועבה", אלו שני המקרים היחידים שבהם מנויה רשימה שלמה של "תועבות". זאת ועוד: בשתי הרשימות ה"תועבות" מיוחסות לכנענים, ומפורש כי בגללן הם לא היו ראויים להישאר על אדמתם. עולה מכאן ששתי הרשימות עוסקות בעבירות כאלה שארץ ישראל כביכול אינה "סובלת".

מבט נוסף מגלה קשר עמוק עוד יותר בין הרשימות. בכותרת איסורי העריות מדובר על חוקים ומשפטים "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", ביטוי המורה כי העריות האסורות מתנגשות באופן כלשהו עם ערך החיים. רשימת הטכניקות האליליות פותחת ב"מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ" וחותמת ב"דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים", כלומר היא שוללת טכניקות שעושות שימוש דתי־רוחני במוות. נמצא כי בבסיסן של שתי הרשימות ניצב ערך החיים.

המטען הערכי המשותף השוכן בליבת שתי הרשימות שופך אור על מגמתן המשותפת, ולפיכך עשוי לעזור לנו להבין לעומק את שתיהן.

בין ניצול לדיאלוג

בהגותו של מרטין בובר קיימת הבחנה יסודית בין שני סוגי מערכות יחסים. האחד הוא יחס אני־לז, שבו האדם תופס את הזולת כאובייקט הניתן לכימות ולמדידה ושניתן להשתמש בו לצרכיו. לעומת זאת, יחס אני־אתה הוא יחס בין שני סובייקטים, שבו הזולת נתפס כצלם א־לוהים – ישות אינסופית שאינה ניתנת לכימות ומדידה. ביחסי אני־אתה, שני השותפים לקשר עומדים פנים אל פנים ומקיימים ביניהם יחס דיאלוגי. בובר קורא את התנ"ך כולו כקריאה לכינון יחסי אני־אתה, הן בין אדם לחברו הן בין אדם לא־לוהיו.

אפשר שהעריות שהתורה שוללת הן סוגי יחסים שמועדים להיקלע ליחסי אני־לז; יחסים אינסטרומנטליים של ניצול (גם כאשר מדובר בניצול הדדי).

ייתכן שזו כוונת המילים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" בכותרת פרשת העריות. כפי שמסביר רש"י, ברור שאין כוונת התורה לומר שהעריות האסורות כרוכות במוות ביולוגי, או שההימנעות מהן מזכה בחיי נצח ביולוגיים. כמו האכילה מעץ הדעת, גם ניאוף לא גורם למוות מיידי.

במקרים רבים בתנ"ך, המילה "חיים" מכוונת למובן מרומם יותר של חיים (למשל, "ובחרת בחיים"). כך יש להבין גם את הביטוי "וחי בהם". העריות האסורות כרוכות ביחסים שאינם דיאלוגיים בטבעם, אלא נוטים לאינסטרומנטליות; זהו המובן שבו אלה יחסים נעדרי חיים. יחסי אני־אתה בין איש ואישה מזמינים את ה"שכינה ביניהם" לתהליך שבו נבנה גוף חי חדש, איש־אישה, אדם שלם. תהליך זה גם מביא חיים (ביולוגיים) חדשים לעולם. העריות האסורות, לעומת זאת, משקפות יחסים שאינם מיטביים להבאת חיים חדשים, ובחלק מהמקרים אף אינם מסוגלים לכך.

כספומט שמיימי

פרשנות בובריאנית דומה ניתן ליישם גם ברשימת ה"תועבות" השנייה, רשימת הטכניקות האליליות בפרשתנו. המכנה המשותף לפרקטיקות דוגמת ניחוש, קסם, כישוף ודרישה אל המתים, דומה באופן מפתיע לזה של העריות האסורות בספר ויקרא. בעוד שספר ויקרא שולל יחסי אני־לז בתחום האישות, ספר דברים שולל יחסי אני־לז דתיים. כאן, האדם תופס את אלוהיו באופן אינסטרומנטלי, כ"כספומט" לסיפוק צרכיו, לידיעת העתיד או השפעה עליו. ביחס כזה, המשתקף בניחוש ובכישוף, האל אינו נתפס כמי שיש לעמוד מולו ולנהל איתו שיח, אלא כמי שניתן להשתמש בו כדי להשיג דבר־מה.

יחס כזה אינו מכוון לחיים, ואין זה מקרי שהאיסור החותם את הרשימה הוא דרישה אל המתים. כמו בין איש לאשתו, כך גם בין אדם לאלוהיו: התורה מדריכה אותנו לעמוד מול א־לוהים חיים ולנהל איתו שיח מתוך אמונה שהוא מלך חפץ בחיים. היחס הזה, בהקשר הדתי, נקרא בפרשתנו תמימות: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ־לֹהֶיךָ".

הקשר בין רשימות ה"תועבות" בחומש ויקרא ובחומש דברים יונק מההקבלה שנדונה כבר בחז"ל, בין חמשת הדיברות הראשונים, שבין אדם לאלוהיו, ובין חמשת הדיברות האחרונים, שבין אדם לחברו. איסורי העריות מרחיבים את הדיבר השני שבין אדם לחברו, "לֹא תִנְאָף". הניאוף הוא בגידה ממשית, אבל בכל איסורי העריות יש פגם דומה, בהיותם יחסים אינסטרומנטליים. באותו אופן ממש, התועבות שבספר דברים מהוות הרחבה של הדיבר המקביל שבין אדם לאלוהיו, "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". בעוד שעבודה זרה היא בגידה ממש, הרי שגם בניחוש ובכישוף לסוגיהם יש פגם דומה, משום שהם מבטאים יחס אינסטרומנטלי אל האלוהים.

חיים מלאים הם חיים שבהם האדם מכונן יחסים תמימים, יחסי אני־אתה, הן ביחסי האישות שלו, הן ביחסו עם אלוהיו.

תומר גרינברג הוא דוקטורנט במחלקה לתנ"ך ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן, ומפתח אלגוריתמים במובילאיי