פרשת ראה פותחת את החטיבה האמצעית של ספר דברים, חטיבת המצוות. בשלוש הפרשות: ראה, שופטים וכי תצא, מופיעה רשימה ארוכה ומפורטת של מצוות, מכל הנושאים והתחומים של התורה והעולם. חלקן חדשות, חלקן חזרה על מצוות שכבר נאמרו בחומשים הקודמים, וכמעט בכולן יש פרטים חדשים המוסיפים גוון או היבטים אחרים למצוות המוכרות.

פרקים נכבדים בפרשתנו, פרשת ראה, מוקדשים למצוות האכילה. בחלקה הראשון של הפרשה, בתוך העיסוק בדיני המקום אשר יבחר ה', באיסור הבמות ובחובת העלאת הקורבנות, התרומות והמעשרות למקדש, מוזכר לראשונה במפורש ההיתר לאכילת בשר חולין, כלומר בשר שאינו חלק מעבודת המקדש וקודשיו, ומכונה "בשר תאווה" על שם הכתוב "כי תאוה נפשך לאכול בשר". בכלל היתר זה, נרמז גם החיוב במצות שחיטה והמקור להלכותיה: "וזבחת כאשר צויתיך". בפרשייה זה חוזרת התורה שוב ושוב על איסור אכילת דם.

בחלקה השני של הפרשה, מוצגת שוב רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, רשימה שהופיעה בסגנון אחר בפרשת שמיני שבספר ויקרא. בסופה של פרשייה זו חוזרת התורה על איסור אכילת נבלה ועל איסור בשר בחלב: "לא תבשל גדי בחלב אמו".

הפרשייה הבאה עוסקת בחובת הפרשת מעשרות מן היבולים, באופן העלאתו של מעשר שני לירושלים ואכילתו שם, ובמתן מעשר עני לנצרכים. לאחר מכן מופיעים דיני בכור בהמה. גם בפרשת המועדות, החותמת את פרשת ראה, יש התייחסות לאכילה: איסור חמץ ומצות אכילת מצה בפסח, וחובת השמחה ברגלים, המבוססת גם היא על מאכל ומשתה. 

בעוד שבפרשת שמיני בספר ויקרא, דיני המאכלות האסורות נראו כחלק מעולם הקדושה, הטומאה והטהרה של עולם המשכן, והמקדש העתידי, נראה שפרשת ראה באה לעצב באופן כללי את המטבח היהודי ואת דרך האכילה של אדם מישראל, ביומיום ובעת חג ומועד, בזיקה למקדש וגם במנותק ממנו, כאשר "ירחק ממך המקום".

להרחיב את גבולות הקודש

עם זאת, הזיקה ההדוקה של רוב מצוות האכילה שבפרשתנו לעולם המקדש והקדושה, מעידה על כך שמטרתה להרחיב את גבולות הקודש מעבר למקום אשר יבחר ה', ולפרוס לפחות ניצוצות של קדושה בכל רחבי הארץ, ואף בכל מקום שאליו יגיע אדם מישראל בעולם. אחד הביטויים של רעיון התפשטות הקדושה לגבולין באמצעות מצוות האכילה נאמר על ידי רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש: "בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם; עכשיו - שולחנו של אדם מכפר עליו" (חגיגה כז ע"א). 

הפסוק הקודם לרשימת בעלי החיים האסורים והמותרים באכילה הוא: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים יד, ב). ובפסוק החותם אותה, בין איסור נבלה לאיסור בשר וחלב, נאמר שוב: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" (יד, כא). הווה אומר, ההצדקה לאיסורי האכילה טמונה בקדושת עם ישראל, וכן להפך: שמירת מצוות האכילה מכוננת חלק משמעותי מקדושת עם ישראל. 

אחד ממובניה של הקדושה הוא פרישה והתבדלות. קדושת האכילה תובעת מאיתנו שני מישורים של פרישה. האחד, פרישות מהתענגות על הנאות העולם הזה, על ידי הטלת מגבלות על האכילה. המישור האחר הוא התבדלות מאומות העולם שהנאות אלה מותרות להם. 

מכיוון שאנו חיים בארץ ישראל הריבונית והמודרנית, אין אנו חשים בחיי היום יום שלנו את שני סוגי הפרישות הללו ברמה מכבידה ומעיקה. טכנולוגיות ייצור המזון החדישות בצירוף עם חברת השפע, מאפשרות לנו לאכול כמעט כל דבר שחשקה בו נפשנו באופן כשר ואפילו מהודר. ומכיוון שאנו חיים בין יהודים, אין אנו חשים את הבידול החברתי שכופים דיני הכשרות מן העולם הגויי הסובב. בימי הקיץ, כשישראלים רבים מטיילים בחו"ל, הם נחשפים לקשיים הללו שהם חלק בלתי נפרד מחיי היהודים ברוב תפוצות העולם. הם פוגשים בשכיחות גבוהה יותר גם את המגבלות הקיימות בהשגת מזון כשר וגם את הריחוק שהן מחייבות מן הסביבה הנוכרית. 

למרבה הצער, אנו נפגשים עם קשיים כאלו גם בארץ, במידה מסוימת, במפגשים עם ציבור שאינו שומר כשרות. אמנם, מכיוון שרוב ככל הישראלים מודעים לקיומם של איסורים אלה ורבים גם נזהרים לפחות באיסורים החמורים, אנחנו יודעים לחיות בצוותא בשלום, לכבד את דרישות הכשרות מחד גיסא, ולא להציק לאלו שאינם אוכלים כשר מאידך גיסא. תרומה מכרעת למניעת קרעים בחברה סביב שאלת הכשרות היא ההסכמה הלאומית על שמירת כשרות בצה"ל ובמוסדות ציבוריים. 

כשרות כמאפשרת בידול חברתי

המקום שבו בכל זאת דיני הכשרות משמשים באופן מכוון ומודע למטרות של בידול פנים-יהודי, כאשר הם גם מתהדרים במעטה של קדושה, הוא תחום של ההידורים, החומרות וההבחנות בין סוגי הכשרות השונים. מי שמכיר את תחום הכשרויות יודע שריבוי הבד"צים וההבחנות ביניהם אינו מעיד בהכרח על איכות הכשרות אלא על צורך בבידול חברתי בין קהילות שונות. יש מי שהבידול הזה מעצים אצלם את תחושת הקדושה, ואי אפשר לערער על כך. אבל בהחלט יש מקום לבחון, אימתי עודף הבדלנות בשם הקדושה מקרב אותנו לעבור על האיסור שקודם בתורה לאיסורי המאכלות: "לא תתגודדו", במובן של "לא תעשו אגודות אגודות".  

בד בבד, דיני הכשרות מחייבים אותנו לכבד גם מנהגים אחרים של הקפדה על אכילה מוגבלת וממושטרת. גם מפני ההכרה בחשיבותה של היכולת להציב גבולות לנהנתנות ולתאווה, וגם מפני הערכים המניעים את המגבלות האלה. בראש ובראשונה אלו ההגבלות של הצמחונות והטבעונות שהתפשטו מאד בשנים האחרונות בעולם כולו, וגם בתוך קהל שומרי הכשרות, הגבלות המוסיפות עוד סייגים ומגבלות על פני אלה המחויבות על פי התורה. 

כפי שלמדנו מכתבי הראי"ה, הצמחונות אינה גחמה נכרית, אלא יש לה שורשים עמוקים במחשבה היהודית ובהלכה, והיא שייכת לעולמות עליונים שקודם חטא אדם ראשון, עולמות שאנו נכספים אליהם גם כיום. הצבת קומה נוספת של מגבלות כשרות כביכול, אינה אמורה להתפרש כתחרות או כאיום על מצוות התורה, או חלילה כסוג חדש של עבודה זרה. אדרבה, בהקשרים הנכונים היא יכולה להיחשב כקומה נוספת של פרישות וקדושה גם בקרב שלומי אמוני ישראל.