המפתח המעשי לחיים יציבים בארץ ישראל

פרשתנו מכילה את הפרשייה השנייה של קריאת שמע, "והיה אם שמוע". פרשייה זו דומה מאוד לפרשייה הראשונה, "ואהבת". הדמיון בין השתיים הביא רבים, ובראשם חז"ל, להשוות ביניהן.

מה באמת בין "ואהבת" ל"והיה אם שמוע"? הבדל בולט הוא שב"והיה אם שמוע" ישנו עיסוק בשכר ועונש:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם – וְנָתַתִּי מְטַר אַר'ְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ;

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם – וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם.

בשל הרכיב המשמעותי הזה, היו שראו ב"ואהבת" תביעה אידיאלית לעבודת ה' לשמה, לעומת "והיה אם שמוע" המאפשרת להמוני העם עבודה שלא לשמה, מתוך אהבת השכר ויראת העונש. פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח היה נציג בולט של גישה זו.

יחסי גומלין

ואולם, התמונה העולה מפשטי המקראות מורכבת יותר. הפרשייה פותחת בתביעה מרוממת, "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". קשה לזהות כאן אהבה שלא לשמה. בנוסף, קריאת הפרשייה בתוך הקשרה הרחב בפרק י"א – ובספר דברים בכלל – מלמדת כי ארץ ישראל היא יותר מאשר אמצעי לשכר ועונש גרידא.

ברצוני לצעוד בעקבות רבותינו, למשל רמב"ן ורש"ר הירש, שקראו את הפרשייה על רקע הפסוקים שקודמים לה. פסוקים אלה עוסקים בקשר ההדוק בין המצב הגשמי בארץ ובין מצבם הרוחני של יושביה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

כהמשך טבעי לתיאור זה, בפרשיית "והיה אם שמוע" מתואר כיצד הקשר בין שמיים וארץ מתממש בפועל: אהבת ה' ועבודתו מביאות להארת פנים מצד הארץ – גשמי ברכה, יבול וחיים מבורכים; ומנגד, עבודה זרה מביאה להזעפת פניה של הארץ. המוקד כאן אינו תורת הגמול, אלא אפיון ארץ ישראל כארץ שיש בה דיבור אלוהי חי, המתבטא בקשר הדוק בין הרוחני והגשמי.

ביחסי הגומלין הללו, החיים הטובים בארץ אינם מהווים רק שוט ביד ההשגחה; הם חלק אינטגרלי מהתכלית הרצויה. בתכלית זו אף חותמת הפרשייה כולה:

לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.

גם במקומות נוספים בפרשות ואתחנן־עקב, ההטבה לישראל וריבוי ימיהם בארץ מוצגים כתכלית התורה:

וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים (ד, מ);

בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ - לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן (ה, ל);

וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ־לֹהֵינוּ - לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה (ו, כד);

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ־לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ... לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - לְטוֹב לָךְ (י, יב-יג).

נקודה זו מתחדדת כאשר משווים בין "והיה אם שמוע" ובין הברכות והקללות שבפרשת כי־תבוא. שם המוקד הוא אכן בשכר ובעונש. "והיה אם שמוע תשמע" – רשימת ברכות; "והיה אם לא תשמע" – רשימת קללות. המטרה היא חיזוק המוטיבציה לשמירת המצוות מכוח השכר והעונש. אצלנו, לעומת זאת, הניסוח הוא "והיה אם שמוע תשמעו" בצד החיובי, ומנגד – "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם", כאשר תכלית הפרשייה כולה מוצגת כריבוי ימי ישראל על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיהם.

לפיכך, חרף הדמיון למראית עין, מגמות הפרשיות שונות בתכלית. בפרשיית הברכות והקללות, תנאֵי החיים החיוביים (שפע, ברכה ושלום) והשליליים (מחלות, מלחמות) מהווים אמצעי דרבון לשמירת  המצוות; ב"והיה אם שמוע", לעומת זאת, האמצעי והמטרה הפוכים: שמירת המצוות היא האמצעי להגיע לתכלית, שהיא חיים טובים וארוכים בארץ ישראל. פרשת "והיה אם שמוע" באה ללמד את סוד החיים הטובים בארץ ישראל.

הפרט והכלל

כעת אפשר לחזור לשאלת היחס שבין שתי הפרשיות הראשונות בקריאת שמע. נלך לאורם של דברי רבי עילא: "הראשון לתלמוד והשני למעשה" (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א). שתי הפרשיות עוסקות בעיקר היהדות – ייחוד ה', והתביעה למסירות מלאה ולאהבה גמורה אליו יתברך.

"ואהבת" מציבה את התביעה העקרונית, הפונה לכל יחיד מישראל, באופן שמנותק מכל הקשר מעשי פרט לאהבה עצמה. האהבה מגולמת אך ורק במסירות אישית מלאה לה' על כל צעד ושעל בחיי הפרט, המוקף והעטוף בדברי התורה בכל זמן ובכל מקום לאורך חייו.

"והיה אם שמוע", לעומת זאת, באה לאחר האפיון של ארץ ישראל כמקום שבו מתגלה קשר הדוק בין חיי הרוח לחיי המעשה, ובה מתמזגות שתי התכליות של הבריאה: העבודה והעונג. לפיכך הפרשייה מחדשת כיצד אותה תביעה עקרונית שלמדנו ב"ואהבת" – המסירות והאהבה הגמורה לה' – נטועה בחיי המעשה בארץ. היא מגולמת בשמירת מצוות המתקיימת בהקשר חברתי־ציבורי (פרשה זו כתובה בלשון רבים, בניגוד לפרשת "ואהבת"), כאשר החוד של הפרשייה כולה הוא יחסי הגומלין שבין האהבה והמסירות לה' ובין ההצלחה המעשית של ישראל בארצם.

בפרשיית "והיה אם שמוע" מתברר אפוא כי אהבת ה' אינה רק תביעה ערטילאית, אלא היא המפתח המעשי לחיים ארוכים ויציבים "עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם, כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".

תומר גרינברג הוא דוקטורנט במחלקה לתנ"ך ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן, ומפתח אלגוריתמים במובילאיי