בין הפעולות ללבבות: השיעור של קריאת שמע

פרשת שמע, מפרשיות הליבה של תורת ישראל, נפתחת בהצהרת אמונה הבסיסית ביותר: ה' אלקינו ה' אחד. היא ממשיכה במצוות אהבת ה' במלוא עוצמתה, ובחובת תלמוד תורה ושינונה בכל עת. היא מסתיימת במצוות מעשיות: תפילין ומזוזה. המבנה של הפרשה הזאת שמוגדרת על ידי חז"ל כ"קבלת עול מלכות שמים" (ברכות ב משנה ב), מבהיר היטב את מבנה עולם התורה והמצוות כולו. ביסוד הכל עומדת האמונה. ממנה נובעות מצוות המוטלות על המחשבה ועל הלב, ועליהן נסמכות המצוות המעשיות. 

האימרה הידועה של בעל ספר החינוך: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (מצוה טז), אינה סותרת את המבנה הזה. בעל ספר החינוך מדבר על סדרי חינוך ועל החיים המעשיים. במציאות, ילד לומד לקיים את המצוות ומתרגל בקיומן לפני שהוא מבין את טעמיהן ואת יסודות ההגות. אפשר למול ילד בן שמונה ימים, אי אפשר להסביר לו בגיל הזה את המושג "ברית". אפשר להלביש פעוט בבגד שיש לו ארבע כנפות וציצית, אך מוקדם להסביר לו בשלב הזה של חייו את רוחב המשמעות של "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". לא רק ילדים, גם אנשים מבוגרים, חכמים ונבונים, אינם יכולים להמתין עד שיבינו את עומק האמונות והדעות שבתורה או את מכלול טעמי המצוות שבה, קודם שיחליטו שהם מקיימים מצוות ומקפידים בקיום ההלכה. לכן, תחילה עושים, ולאחר מכן מבינים, בבחינת "נעשה ונשמע".

אבל מבחינה מהותית, מסכים גם בעל ספר החינוך, שהשורש והטעם של המצוה המעשית הוא התוכן הפנימי שלה ולכן הוא מפרש בכל מצוה ומצוה את "שרשי המצוה", שהם הטעמים והנימוקים לקיומה. 

מצות מזוזה היא אחת המצוות המשמשות את בעל ספר החינוך כדוגמה למצווה שיש בעשייתה השפעה על הנפש: "ורמזו זכרונם לברכה על זה באמרם [מנחות דף מ"ג ע"ב] כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות ונפעל בהן תמיד" (ספר החינוך, מצוה טז).

נראה שהוא מתכוון לכך שמטרתן של מצוות אלה היא שהאדם יהיה מסובב במשך כל היום בסימנים המזכירים לו את אמונתו, והם גם מסמנים לחברה הסובבת אותו מי הוא ולאיזה עולם הוא משתייך. באגדת חז"ל יש סיפורים רבים שבהם מתואר כיצד הציצית או התפילין הזכירו לאדם את זהותו וגרמו לו להמנע מחטא, לחזרה בתשובה, או ליחס הכרה והערכה מסביבתו, יהודית ונכרית כאחת. 

יש מדרגה נוספת בהבנת המעשיות הללו, והיא ההבנה שמכיון שהאדם חי בעולם המעשה, עליו לתת ביטוי לאמונותיו, דעותיו ושאיפותיו במעשים, ולא די להשאיר אותן ברובד המופשט, בעולמם של המלאכים. לא די בכך שאדם יאמר שהוא מאמין באחדות ה' ובמלכותו, אוהב אותו וירא ממנו. הוא צריך גם לבטא זאת במישורים נוספים של אישיותו. מעבר למחשבה ולרגשות שבמוח ובלב, נדרשת גם עשיה שבגוף. כאשר הוא כותב את הדברים, קושר אותם על זרועו ועל ראשו, וקובע אותם בפתח ביתו, הוא מממש אותם בעולם שבו הוא חי בפועל, עולם המעשה. 

משל למה הדבר דומה? לאדם שחש רחמים ואפילו חיבה לשכנו העני אבל אינו נותן לו פרוטה. חמלה שאינה מתבטאת במעשים של ממש, בנתינת צדקה או בגמילות חסדים בגופו, היא בעייתית מאד. אפשר לומר שהיא אינה חמלה כלל, אלא תודעה מזויפת, שכן אילו היתה חמלה בליבו, היה מממש אותה במעשים. אפשר לומר שהיא חמלה דלה, רגש עמום שלא הצליח להגיע למידה של השפעה על עשיה חיובית, ואפשר לומר אפילו יותר מכך, שחמלה כזאת יש בה גם ערך של ממש, אבל היא אינה מספיקה, לצידה ובעקבותיה חייבת להופיע גם מחויבות מעשית של עזרה לזולת. 

במקרה זה, הצד השני של המטבע הוא אדם שנותן צדקה כי הוא חייב במצוה, מבלי לחוש חמלה ומבלי להאיר פנים לדל. זו הסכנה שבעולם מעשה נטול נשמה. דומה לו אדם שקבע מזוזה בפתח ביתו אך אין לו שום מודעות לקיומה מרגע קביעתה ואילך. 

עולם ההגות היהודי נע בין שני הקטבים הללו, בין חשיבות הכוונה והפנימיות לבין חשיבות העשיה והמעשיות. יש אומרים שהמחשבה היא העיקר, והמעשים יכולים לחזק אותה, או לבטא את מימושה בעולם. יש אומרים שהיות והאדם שייך לעולם הזה, עולם העשיה, דווקא המעשים הם העיקר. המחשבה היא מניע להם וביאור למשמעותם, אך העשיה עצמה היא הדרך של האדם לדבקות בה'.

ההכרה בחשיבותם של שני המרכיבים, הרעיוני והמעשי, מטילה עלינו תשומת לב כפולה. מפני שבטבע הדברים, יש נושאים שבהם אנו נוטים יותר לרובד הרעיוני ויש נושאים שבהם אנו משתקעים יותר ברובד המעשי, ושוכחים או מתרפים ברובד האחר. שומה עלינו לאזן בין שני המרכיבים ולהשלים את החסר כשצריך. 

כך לדוגמה, רבים מאיתנו מקדישים זמן רב למחשבה ודיבור על שאלות ציבוריות, לאומיות ופוליטיות, אבל הרבה פעמים אנו נשארים במישור של מחשבה ודיבורים בעלמא, ולא מגיעים לכלל מימוש מעשי. יש כאלה שהמימוש המעשי שלהם בתחום הזה דל ביותר, והם מסתפקים בצעידה אל הקלפי ובהטלת פתק בחירה אחת לכמה שנים. בקוטב האחר נמצא את מי שהתנדבו לשרת, שירות צבאי או עשיה אזרחית, את אלה שעוסקים בכתיבה ופרסום דעותיהם בערוצי תקשורת שונים, ואת מי שיוצאים להפגין לעתים מזומנות, בעד רעיון שהם תומכים בו ונגד מה שהם מחשיבים כעוולה. ראוי לחשוב על עשיה חברתית ועשיה פוליטית בהקשר של מצות תפילין ומזוזה: לא די בהצהרת כוונות אמוניות והבעת רגשות בדבר הדרך הנכונה שהמדינה צריכה ללכת בה. יש לעשות גם מעשה. במובן מסוים, מי שעונד סמל על דש בגדו, צמיד על זרועו, תולה שלט בחזית ביתו או דגל על רכבו, מקיים מעין מצוות "וקשרתם לאות [...] וכתבתם על מזוזות", קריאת ה"שמע ישראל" שלו בעניני תורה ומדינה מקבלת גם מימוש מעשי.  

מן העבר השני הדוגמאות השכיחות הן קיום מצוות בדרך של "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". (ישעיהו כט יג). תפילה וברכות בלי כוונה, שבת יבשושית בלי שאר רוח ועונג שבת אמיתי, תענית שאין בה דבר מעבר המנעות מאכילה. את כל אלה באה לעורר הקריאה הגדולה של "שמע ישראל". קריאה להקשבה לתכנים ולערכים הגלומים במצוות המעשיות. "ואהבת" – קיומן מתוך אהבה, שמחה והבנת הערך שלהן. "ושננתם [...] ודברת בם [...]" לימוד ועיון והעמקה מתמידים שנחוצים כדי להבין את הטעם, את המשמעות ואת הערך של המצוות, וכדי להפנים אותם ולשמרם רעננים וחיוניים. 

אפשר לחשוב על המחשבה והמעשה כשתי כפות מאזניים שאמורות להיות מאוזנות. אפשר וצריך להוסיף עוד ועוד על כל אחת מן הכפות, גם על כף העיון והעמקה באמונות ודעות, וגם על כף עשיית המצוות ובדקדוק בהן. אבל חשוב להשגיח שבאופן כללי הן תהיינה מאוזנות: כשמוסיפים הרבה חכמה בצד האחד, צריך להיזהר שלא להגיע למצב של "חכמתו מרובה מעשיו", וכשמרבים במעשים צריך לשים לב לאזן אותם ולדאוג שלא ייעשו רק מתוך טרחנות ונוקדנות, אלא מתוך כוונה ומשמעות, בשמחה ובטוב לבב, עם טעם ומשמעות.