הביטוי "רב לכם" מופיע בפרשתנו שתי פעמים. האחת, בתחילת המסע במדבר, בהר חורב:

"ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:" (דברים א, ו-ח).

הפעם השנייה, בשנת הארבעים, לקראת המסע בעבר הירדן אל הכניסה לארץ:

"וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר: רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה: ... אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר ...וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב:" (דברים ב, א-ח). 

הביטוי "רב לך", או "רב לכם", בכל מקום בתורה, נושא משמעות שלילית, ביקורתית. קרח ועדתו אמרו אל משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'". משה ואהרן הגיבו לעדת קורח: "רב לכם בני לוי". וכן בפרשת ואתחנן אומר ה' למשה המרבה בתחנונים על כניסתו לארץ: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". 

לפיכך, המשמעות של האמירה בהר חורב היא: אתם יושבים כאן יותר מדי זמן, הגיע זמנכם לצאת לדרך לארץ ישראל, וכך גם המשמעות של האמירה בהר שעיר: אתם סובבים כאן יותר מדי זמן, צאו לדרך.

משמע, שהדברים נאמרים בצליל של תוכחה. ה"כלי יקר" אומר זאת במפורש, שדיבורים אלה הם חלק מנאום התוכחה של משה רבנו. חז"ל אמנם דרשו "רב לכם שבת בהר הזה" כדברי שבח, על המעלות הרבות שזכו להן בחורב, ביניהן קבלת התורה ובנין המשכן, אבל הכלי-יקר סבור שעל פי הפשט זוהי תוכחה. 

בשני המקרים יש לתמוה מה פשר התוכחה. הרי עם ישראל לא ישב בחורב מרצונו. הם היו אמורים להמתין להעלות הענן מעל המחנה כדי להתחיל במסע. אכן, לאחר שהושלם המפקד, סידור הדגלים וסדר המסע, בתחילת ספר במדבר, עד פרשת בהעלותך, נעלה המשכן ויצאו לדרך. וכן בעבר הירדן. כפי שמפורש בפסוקים הקודמים בפרשתנו, נגזר עליהם להישאר ארבעים שנה במדבר עד תום כל הדור שהיה שותף בחטא המרגלים, נאסר עליהם לעלות בהר, ומי שניסה – הוכה עד החרמה, ורק בסוף ארבעים השנה הותר להם להתחיל במסע אל הארץ. מדוע אם כן צריך לומר להם "רב לכם", וכי מרצונם סבבו את ההר והמתינו לאישור ליציאה לדרך?

הסבר אחד הנמצא במפרשים (כלי יקר, תורת משה) הוא, שבשני המקרים מוכיח אותם משה על ההתעכבות הממושכת שנגרמה באשמתם. העיכוב הגדול בחורב נבע מכך שחטאו בעגל. חטא שגרם לשבירת הלוחות ולעליותיו הנוספות של משה רבנו להר סיני. מיום שבירת הלוחות בי"ז בתמוז ועד סליחת הקב"ה וקבלת הלוחות השניים ביום הכיפורים עברו כמעט שלשה חודשים. 

חמור ממנו העיכוב שנגרם על ידי חטא המרגלים, קרוב לארבעים שנה. לכן, בסופן של השנים הארוכות הללו, לקראת היציאה לדרך לארץ ישראל, משתמש משה בביטוי "רב לכם סוב את ההר הזה", כדי להדגיש שארבעים שנות ההסתובבות במדבר היו מיותרות לגמרי, וסוף סוף הגיע הזמן לצאת לדרך לארץ ישראל. 

אולם מעבר לאזכור החטאים שגרמו לעיכוב, ה"כלי יקר" מזהה היבט נוסף, עדין יותר, בביקורת של משה. דבריו של משה אינם מכוונים ישירות אל החטאים שבעבר שגרמו להשתהות, אלא אל הרגע הנוכחי, בעת הקריאה לצאת לדרך. לדבריו, שנראים בעיני קרובים מאד לפשוטו של מקרא, התלונה של משה היתה על כך שהם התרגלו לישיבה זו, נהנו ממנה, ושכחו את המשימה העיקרית העומדת לפניהם, ארץ ישראל. 

היה מקום לצפות לקוצר רוח אצל העם היושבים בחורב, בשנה השנייה שאחרי צאתם ממצרים. אכן, הם חוו שם את מעמד הר סיני, הסדירו את מערכת המשפט, קיבלו את התורה ולמדוה, בנו את המשכן וזכו לירידת השכינה בו, זכו להנות מאכילת המן ומשתיית מי באר. התקיים בהם מאמר חז"ל: "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". הם ישבו שם חודשים ארוכים כצדיקים בגן עדן ונהנו מזיו השכינה ולימוד התורה. ובנחת הנפלאה הזאת, נשתכחה מהם כמעט לגמרי המטרה של יציאת מצרים, ארץ ישראל. 

וכך גם בשנת הארבעים. גם בני הדור השני, שרובם ילידי המדבר, היו אמורים להיות קצרי רוח, דרוכים ונכונים לקריאה לעלות לארץ. למעלה מכך, משה רבנו ציפה, שכפי שהם ידעו להתאונן על טיב האוכל, ועל חוסר במים, ושאר תלונות וטענות שנשמעו לכל אורך הדרך, הם יבואו בתלונה ובדרישה לעלות לארץ. אמנם, נגזר עליהם לחכות ארבעים שנה במדבר, אבל לקראת סיום השנים ומות כל הדור הקודם, הם היו אמורים להביע כבר אי-נחת וקוצר רוח ולבקש להתחיל את המסע לארץ ישראל. אבל גם הדור השני, כמו דור יוצאי מצרים שקדם להם, התרגלו לנחת של הישיבה במדבר בצל השכינה, ולא חשו כלל בחסרונה של ארץ ישראל. 

ר' אפרים מלונצ'יץ, בעל ה"כלי יקר", מעתיק את דברי התוכחה הללו מדור המדבר למקומו ולתקופתו, בפולין ובפראג של המאה ה16-17. הוא היה ממנהיגי ועד ארבע ארצות, בתקופת הזוהר של יהדות פולין. בדרשותיו ובחיבוריו הירבה בדברי מוסר ובביקורת חברתית, וכחלק מן הביקורת הזאת גם מחה על השלווה והנחת שבה חיו מנהיגי הציבור ובמיוחד השכבות המבוססות והאמידות, בהתעלמות מכך שהם שרויים בגלות ואינם נכספים לגאולה. 

הביקורת של ה"כלי יקר" נכונה לא רק לזמנו אלא לדורות רבים בגלויות שונות, וגם בתקופות שונות של העם היושב בארץ. הקריאה "רב לכם שבת", או "רב לכם סוב", אינה אמירה היסטורית של משה רבנו לתקופתו בלבד, אלא קריאה האמורה להדהד בליבו של כל יהודי ושל כל קהל יהודי בכל עת, עד אחרית הימים. 

"רב לכם שבת ... פנו וסעו" היא דרישה מן האדם להיות תמיד דרוך ונכון לתנועה, להתפתחות ולצמיחה. לעולם לא לחוש שביעות רצון ברמה כזאת שגורמת לו לשבת בנחת, או לדרוך במקום. נינוחות שמשכיחה ממנו את השאיפה להתקדם ולעלות אל הר ה'. 

כאשר העם או האדם שוכחים את הדרישה הזאת, הקב"ה צריך לעורר אותנו בקריאה. לעיתים, די בדברי תוכחה של נביאים או חכמים ודרשנים, אבל לעיתים, התרדמה עמוקה כל כך, שנדרשים מאורעות חמורים שיעוררו את הישנים מתרדמתם. כדאי להיות דרוכים תמיד ונכונים לקראת התנועה הלאה, ולא להמתין לגירוי חיצוני, שעלול להיות בלתי נעים אם לא למעלה מכך.