המטות והנדרים: סיפורה של הנהגה לקראת כניסה לארץ

פרשת השבוע הראשונה מבין השתיים הנקראות השבת, נקראת פרשת מטות, על שם הפניה אל ראשי המטות בתחילת פרשת הנדרים שבראש הפרשה. 

בפרשת מטות, נדרשים ראשי המטות לשני עניינים. אחד בפתיחת הפרשה, בפרשת נדרים הנאמרת אליהם. והשני ההנחיות שניתנו להם בדבר ההתחייבות של שנים וחצי השבטים להוביל את מסע המלחמה בארץ כתנאי לקבלת נחלתם בעבר הירדן. בעניין הנחלות, מובן מדוע ההנחיה ניתנה לראשי המטות, לצד יהושע ואלעזר הכהן, שהרי הם עתידים להנהיג את העם הנכנס לארץ, ולהיות אחראים כיבוש ועל חלוקת הנחלות בה. אולם הסיבה מדוע פרשת נדרים מכוונת דווקא אל ראשי המטות טעונה הסבר. 

יש להקדים ולהבין מה טיבו של התואר "ראשי המטות". הוא מצוי רק בספר במדבר, וכן ההתייחסות אל השבטים כאל מטות. בחומשים האחרים, שמות ודברים, מדובר על שבטים ועל ראשי שבטים. קיים בתורה גם התואר "נשיא". ככלל, התואר נשיא מתייחס אל מעלתו האישית של המנהיג, המורם ונישא מן העם, ואילו ראש שבט וראש מטה מתייחסים לאחריותו המעשית כמנהיג. 

גם שבט וגם מטה הם מקלות. המקל שבו אוחז הרועה, ובהשאלה - מנהיג העדה. "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" אומר הרועה במזמור תהילים כ"ג. "וַיִּהְיוּ לָהּ מַטּוֹת עֹז אֶל שִׁבְטֵי מֹשְׁלִים", אומר הנביא על ימי תפארתה של ממלכת ישראל (יחזקאל יט יא), המטה והשבט משמשים ביד הרועה כמשענת בהליכתו וגם כאמצעי לרדות בו את הצאן. וכן, בהשאלה, המנהיג הנוהג את עדתו ועמו. משה רבנו רעה את צאן יתרו ומטה בידו, זה המטה שנהפך לנחש במעמד הסנה, והפך להיות מטה הא-להים שבאמצעותו חולל משה נסים, מהנחש ועד קריעת ים סוף, ובו הנהיג את עם ישראל ארבעים שנה במדבר. מן הכינוי למנהיג נגזר גם הכינוי אל המונהגים: שבטי ישראל ומטות לבית אבותם. 

מה בין בין שבט למטה? נראה שהמונח שבט מתייחס אל האנשים, והמונח מטה מתייחס אל החטיבה הארגונית. כבר בברכת יעקב לבניו מכונים הבנים בשם שבטים (בראשית מט כח). וכך גם צאצאיהם למשפחותם בדורות הבאים. לפי המלבי"ם, יש במונח שבט גם ביטוי לכך שאלו ענפים היוצאים מאב אחד, גזע העץ. לעומת זאת, השימוש במטה נפוץ מאד בספר במדבר, ספר העוסק בארגון מחנה ישראל, במפקד השבטים, בסידורם בדגלים סביב למשכן ובסדר נסיעתם במדבר. לכן התואר ראשי המטות נמצא רק בספר במדבר וגם השימוש במונח מטה עבור שבט מצוי בעיקר בו, אף כי יש שני יוצאים בודדים מן הכלל בחומש שמות: בצלאל בן אורי למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, הטעונים הסבר שלא כאן מקומו. 

יש לציין עוד בהקשר הזה, שבלב ספר במדבר, בפרשת קורח, נערך מבחן המטות, כדי להוכיח את מעמדו המיוחד של שבט לוי. מטה אהרן – המקל הממשי, פרח יחידי מבין המטות, המקלות של כל ראשי המטות - השבטים, והראה בכך את הבחירה של המטה – השבט, שבט לוי. הזיקה בין המטה כמקל למטה כשבט בסיפור זה מובהקת, ומעידה על היחס בין המסמן למסומן. 

אחרי כל ההקדמה הזאת, ברור ומובן מדוע "ראשי המטות" הם המופקדים לצד יהושע בן נון ואלעזר הכהן על נחלת השבטים בארץ. אבל מה להם ולדיני נדרים?

במדרשי חז"ל יש שני מסלולים. האחד, שמכאן למדים שאת כל המצוות לימד משה תחילה לראשי המטות ורק אחר כך לכל ישראל. בדומה למדרש הידוע בתחילת פרשת השמיטה בהר סיני, שם שאלו מה עניין שמיטה להר סיני והשיבו שלמדו משם לכל התורה כולה שנאמרה מסיני. המדרש אינו מסביר מדוע בחרו להשמיע זאת דווקא בפרשת הנדרים. המסלול האחר הוא ש"נמסרו נדרים לגדולים", דהיינו שבכוחם של חכמים להתיר נדרים. דבר זה אינו מפורש בפרשתנו. כבר אמרו במשנה ש"היתר נדרים פורחים באוויר" ואין להם מקור בכתוב (חגיגה א, ח). אבל רמז נמצא כאן, בהפקדת נושא הנדרים בידי ראשי המטות. (עי' ספרי זוטא לבמדבר ל, ב). כל אחד משני המסלולים פותח בהרחבה גם אצל חז"ל וגם אצל המפרשים בכל הדורות. 

רש"י מיזג את שני המסלולים הללו ואמר שלמדים מכאן שגם את כל התורה לימד משה תחילה לנשיאים ואחריהם לכל העם. אולם הסיבה שבגללה נמסר הדבר דווקא בפרשת נדרים הוא כדי לרמוז על תפקידם של החכמים בהתרת נדרים (רש"י במדבר ל, ב). הרמב"ן הוסיף על דבריו ואמר שאת דיני הפרת הנדרים על ידי האב והבעל, וגם את דיני היתר הנדרים על ידי החכם, לא ראוי ללמד לכל ישראל כדי שלא יקלו ראש בנדרים, ולכן מכוונים אותם לראשי הקהל ולחכמים, ולא לכל העדה. 

האחרונים הציעו מסלול נוסף. נלך בדרכם של אחדים מהם (רש"ר הירש, ר' יעקב קמינצקי, ר' צדוק הכהן מלובלין), ונבאר את תפקידם המיוחד של המנהיגים בסוגיית הנדרים.

פרשת נדרים מלמדת על כוחו היוצר של האדם בתוספת על המצוות. כל אדם פשוט יכול לחייב עצמו בנדר ובשבועה, לאסור איסורים על נפשו, או לחייב את עצמו להקריב קרבן, לתת צדקה ושאר מעשים טובים. יש בכך מעלה גדולה וגם סכנה גדולה. המעלה הגדולה היא של התקדשות ותוספת בקודש, הסכנה הגדולה כפולה, גם החשש שהנודרים לא יעמדו בדרישותיהם המופרזות ויעברו על איסור "לא יחל דברו", ומעבר לכך, קיים חשש לפריצת גבולות וערעור סדרי התורה, בבחינת "כל המוסיף גורע".

ראשי המטות הם המופקדים על הסדר הציבורי, והם אמורים לתת את דעתם גם על גבולות התורה. ניתן בידם הכוח להתיר נדרים כאשר הם רואים צורך בכך, והם גם יכולים להוסיף ולגדור גדרות וסייגים לתורה על ידי תקנות והנהגות טובות שהם בבחינת נדרים ונדבות, שמחייבות את קהילותיהם או את העם כולו. תפקידם של ראשי המטות הוא לנווט את ספינת התורה והמצוות בים הסוער של ההיסטוריה ובין הגלים של המאורעות המכים בדפנותיה של הספינה הזאת ולעיתים אף מאיימים להטביעה או להעלותה על שרטון.

הקברניטים הם הממונים על מציאת השיעור הנכון שבין שמירה על המסורת המדויקת לבין יצירה והתחדשות המותאמת לצרכי היחיד והקהל. 

לעיתים אדם צריך לקבל על עצמו נדרים כדי להתחזק מול סכנות וחששות, ולפעמים הם יכולים דווקא לגרום לו לחולשה ולרפיון, או אף ליציאה מן הסדר הנורמלי והראוי, כפי שלימדה התורה בהגבלת הנזירות. מה שנכון לאדם הפרטי נכון גם לקהילה, לעדה ולעם כולו. ועל כך מופקדים ראשי המטות. דווקא ההיבט של ה"מטות", האחריות המנהלית על העדה היא שבאה כאן לידי ביטוי. 

ואפשר שיש כאן גם אמירה נוספת, על טיבו של כוח השלטון. בדרך כלל התורה מסמלת את כוחו של השלטון באמצעות השבט והמטה, שמייצגים במידה מסוימת את הפעלת הכוח: "שרי הניצבים למלך שלמה הרודים בעם" (דהי"ב ח י). פרשת נדרים מלמדת על כוחה של הנהגה בדיבור בלבד. 
משפט אחד, יכול לחולל מה שהרבה חבטות במטה אינן יכולות להשיג.

כלשונם של המחנכים התלמודיים: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקויות" (ברכות ז' ע"א). הם נסמכים על החכם מכל אדם שאמר: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (משלי יז י).

לפני מותו, ועם העברת ההנהגה מידיו לידי יהושע בן נון וראשי המטות, קורא להם משה ורומז להם באמצעות פרשת הנדרים עד כמה גדול כוחו של הדיבור בפי המנהיג, ועד כמה הוא עדיף על פני ההכאה במטה. מי כמשה רבנו יכול להעיד על כך, אחרי מה שאירע לו עצמו בפרשת מי מריבה.