אלה תולדות מרים: המידות הטובות שהשאירה המנהיגה החברתית

אנו נפרדים השבת ממרים הנביאה, אחות אהרן ומשה. הכרנו אותה לראשונה בפרשת שמות, כאחות המסורה שהגנה והצילה את משה אחיה הפעוט, בתיבה שעל שפת היאור. על פי המדרש בפרשה זו, היה לה תפקיד משמעותי במאבק נגד גזרותיו של פרעה על הילודה. היא עודדה את אביה ואת גדולי הדור שלא לשתף פעולה עם הגזירה המצרית ולא לפרוש מן הנשים. והיא, יחד עם אמה יוכבד, יילדה את הנשים העבריות, בעמידה אמיצה ונחושה כנגד פרעה, השליט הכל-יכול, כביכול. 

פגשנו אותה בשנית אחרי חציית ים סוף, כשנטלה את התוף בידה ויצאה עם הנשים בתופים ובמחולות להודות לה' על הנסים ועל הישועות. שם גילינו לראשונה, שהיא הייתה מנהיגה משמעותית לצידם של שני אחיה. 

בפרשת בהעלותך שבספר במדבר אנו נתקלים בפרשיה לא-נעימה. מרים דיברה עם אהרן סרה במשה, ונענשה על כך בשבוע של צרעת ובידוד מחוץ למחנה. חז"ל הסבירו, שהביקורת שלה על משה נבעה מהשתתפותה בצערה של גיסתה ציפורה, אשת משה, על שמשה פירש ממנה ונטה את אהלו, אהל מועד, מחוץ למחנה. היא הציבה לפניו את הדרישה ההלכתית והמוסרית המחייבת את האיש לחיות עם אשתו, ואינה רואה בפרישות ערך חיובי. היא צדקה בכך. אלא שטעתה בהצבת הדרישה הזאת בפני משה, באשר לא הבינה שלמשה יש תפקיד ומשימה נבואית אחרת, המחייבת אותו לנהוג שלא כשאר האדם. 

מתוך הסיפור הזה, גם מפשוטו של מקרא וגם מאגדת חז"ל, אפשר ללמוד שמלבד היותה מנהיגה של עם ישראל, המשיכה מרים גם לשמש בתפקיד האחות הגדולה של משה רבנו, וראתה חובה לעצמה להוכיח אותו כשסברה שאינו נוהג כיאות. 

הרב יונתן זקס ביאר בדרשותיו לפרשת חוקת, שמרים שימשה למשה משען וסמך גם בשעותיו הקשות בהנהגת העם. ובכך גם הסביר את פרשת מי מריבה. פרשה זו התרחשה מייד אחרי מותה של מרים, ומשה נכשל בתגובתו כי חסרו לו התמיכה והעידוד של מרים. כך כתב הרב זקס:

"קריאה קפדנית של סיפור מות מרים ומי מריבה, לאור ידיעותינו על ראשית ימיו של משה, מלמדת שמרים הייתה אשת סודו של משה, מִגדל העוז של יציבותו הרגשית – ושעם לכתה התקשה משה להתמודד עם משברים כפי שהתמודד קודם לכן. האנשים המשמשים מקור חוזק לאחרים צריכים אף הם מקור חוזק. לעתים תכופות, מקור חוזקו של משה היה הקב"ה עצמו, והתורה מרבה לספר על כך. אבל אפילו משה זקוק היה לחבר אנושי, ועל פי הרמזים שהתורה מנדבת נראה שהייתה זו מרים. היא הייתה מנהיגה בזכות עצמה, אך גם אחד ממקורות כוח העמידה של אחיה. כי אפילו גדולי המנהיגים אינם יכולים להנהיג לבד."

פרשת הצרעת של מרים מעידה על היבטים נוספים של מעלתה. היא הייתה במדרגת נבואה כזאת שיכלה לשמוע את דבר ה' ישירות: "וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי ... " (במדבר יב ה-ו). אף על פי שמדובר בנזיפה, הרי זו זכות ומעלה גדולה לקבל אותה ישירות מפי הגבורה. מן הפסוק "והעם לא נסע עד האסף מרים" רואים את הכבוד שנהגו בה, גם מן השמים –הענן לא זז, המתין לה, ולא הצריך את העם לנסוע ואותה להגרר אחרי המחנה בנסיעה. אנו חשים גם בכבוד שרחש לה העם כולו. המדרשים והפרשנים מציינים שעמדה לה הזכות מן העבר, עת המתינה לאחיה על שפת היאור. יש להבין שאין מדובר על פרס הצטיינות על מעשה טוב בלבד, כי אם על תכונה יסודית שזיכתה אותה, מידה כנגד מידה, ביחס הולם מן השמים ומן הבריות: האחריות והדאגה לזולת, גם לאחיה הפרטי וגם לכלל ישראל חייבה גם רגישות כלפיה וזהירות בכבודה.  

לא ייפלא אפוא, שחכמים מסיקים מן הסמיכות בין מותה של מרים להפסקת המים בקדש, שהבאר שליוותה את ישראל לכל אורך המסע במדבר עד כה, התקיימה בזכותה של מרים. הבאר זכתה לכינוי "בארה של מרים" כי אישיותה של מרים הייתה מקור שפע וברכה לעם כולו, מימי שעבוד מצרים ועד לקראת סוף עידן הנדודים במדבר.

מיכה הנביא מזכיר את מרים בנשימה אחת עם משה ואהרן, כמנהיגי העם היוצא ממצרים: כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם: (מיכה ו, ד). רש"י מציין, בעקבות חז"ל, שמרים נפטרה במיתת נשיקה כמו שני אחיה (במדבר כ, א. על פי מועד קטן כח ע"א). והרמב"ם מסיק מדברי חז"ל אלו שמעלת נבואתה היא בדרגה הגבוהה ביותר, דרגה של דבקות עליונה, שאינה פחותה משל אחיה (מורה נבוכים ג נא).

האדמו"ר מפיאסצנה, ר' קלונימוס קלמן שפירא הי"ד, שנרצח בגטו ורשה והשאיר אחריו את קובץ הדרשות שאמר בימי הזעם בגטו, ביאר בהרחבה את מעלתה של מרים הנביאה והדגיש במיוחד את הפן של ההתעוררות העצמית והפנימית שלה. היא היתה בבחינת "אינה מצווה ועושה", גם כשעמדה להגן על היולדות במצרים ולשמור על אחיה משה, גם כשיצאה עם הנשים בתופים ובמחולות וגם כשהתערבה באורחות חייו של משה אחיה. 

הכלל הנקוט בגמרא הוא שגדול מי שמצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. רגילים להסביר זאת בכך שממד החובה מוסיף קושי ומאמץ בקיום המצווה. אבל אין ספק שיש גם ממד של גדולה יתירה במי שאינו מצווה ועושה, באשר הוא פועל מתוך השתוקקות פנימית ובחירה רצונית בעשיית הטוב. 

בכך, מסביר האדמו"ר, הייתה למרים מעלה מיוחדת, יתירה גם על משה ואהרן. בעוד שמשה ואהרן לימדו את העם תורה ומצוות ושימשו דוגמה למילוי החובות, בבחינת "מצווה ועושה", מרים שימשה דוגמה לעבודת ה' מתוך חופש ובחירה, בהתנדבות ובהתלהבות. אפשר לראות את ההבדל בהנהגה בין משה לבין מרים בשירת הים. משה מוביל את השירה כך: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר, אשירה לה' כי גאה גאה", אצל הנשים הפתיחה שונה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". מרים סוחפת את הנשים אחריה ומדביקה אותן בהתלהבותה. אחרי שהן יוצאות אחריה בתופים ובמחולות, היא אינה מובילה את השירה בעצמה, בלשון "אשירה לה'" כמשה, אלא מעודדת אותן לשיר בעצמן: "שירו לה'".

ההשתוקקות, החיוניות והשפע של מרים, ממשיך האדמו"ר ומסביר, הם שחוללו את השפע הא-להי שבא לידי ביטוי במים החיים של הבאר שריוו והשקו את ישראל בכל המסע המדבר. מעיינות השפע הללו נסתתמו עם מותה והותירו את משה ואהרן, במידה מסוימת, אובדי עצות. לכן, גם כאשר גילה להם ה' את סוד הבאר, לא ידעו לכוון את המעשה הנכון, נכשלו ונענשו במניעת כניסתם לארץ. 

פרופ' עוזי פוקס הסב את תשומת לבנו (במאמר ב"מסכת" ג, תשס"ה), שדרשותיו של האדמו"ר מפיאסצנה בפרשת חוקת על מרים הנביאה, קשורות בקשר הדוק עם יום פטירתה של אשתו, שגם שמה היה מרים, שחל בי' בתמוז תרצ"ז, ודרשותיו בשבת פרשת חוקת בשנים הבאות, היו גם דרשות שבת היארצייט שלה. דרשתו של האדמו"ר על מעלותיה וצדקותה של מרים הנביאה, על מעלתן של נשות ישראל בכלל, משתלבות בהספדו ובקינתו על אשתו שמתוארת כאשת המעלה, תלמידת חכמים, בעלת מידות וגומלת חסדים.

הנה כי כן, תיאור דמותה של מרים מוסיף עוד נדבך, צלע שלישית, לדמותה של ההנהגה הראויה בישראל. ראויה היא מרים לשמש מופת למנהיגות, לא פחות משני אחיה הדגולים.