מחלוקות לא מוכרחות להביא לאסון

עונש ארבעים שנות הנדודים במדבר הוטל אומנם כבר בפרשה הקודמת, שלח, אולם אופיין המר של השנים הללו, שהתבטא בהסתר פנים, מתחדד ומתבהר אף יותר במרחב שבין פרשות קורח וחוקת, ובעיקר במה שלא נאמר בהן.

בתורה לא מסופר כלל על שנות המדבר המקופלות בין סוף פרשת קורח, שהתחוללה מיד לאחר חטא המרגלים, בקיץ של השנה השנייה ליציאת מצרים, ובין סיפורי פרשת חוקת, שמתחילים עם פטירת מרים בחודש ניסן בראשית שנת הארבעים. כמו כן לא מוזכר שום דיבור בין הקב"ה למשה בשנות גלות עגמומיות אלו. בלשונו של ראב"ע:

והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה, רק בשנה הראשונה (והשניה) ובשנת הארבעים (פירושו לבמדבר כ, א).

פרשת קורח היא הפרשה החותמת את הגולל על דור יוצאי מצרים שעתיד לִכְלות במדבר, ממש כציטוט האחרון של דברי אותו דור עצמו: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל משֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ, כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת, הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (יז, כז-כח).

לאור דברים אלו מובנת מיקומה של פרשיית פרה אדומה בתווך, בפרק יט. פרשייה זו מבדילה בין המתים לחיים, בין דור תועי מדבר לדור באי הארץ. זוהי פרשייה שמטהרת מאפר ואבק המוות, ומצמיחה מחדש חיים ותקווה.

קשב וריכוז

משמעות חמורה זו של פרשת קורח מהווה תזכורת נוספת עד כמה נוראה היא המחלוקת המשסעת את החברה למגזריה, ומפרידה בין העם לאלוהיו. לא סתם מחתות השרופים רוקעו על המזבח לזיכרון כמראות משקפות, לאות ולמסר: "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" (יז, ה). ממילים אלו לומדים חכמינו על האיסור החמור להחזיק במחלוקת:

"וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם" – אמר ריש לקיש, מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר "ולא יהיה כקרח וכעדתו" (בבלי סנהדרין קי).

עתה ראו כוחם של חכמינו. אמנם לדבריהם אסור להחזיק במחלוקת, ומחלוקת קורח ועדתו נשארה לדיראון עולם כביטוי לכל השלילי והפוגעני בהתנהגות שהיא "שלא לשם שמים" (משנה אבות ה, יז) – ואף על פי כן ישנה מחלוקת לשם שמיים שהיא כן ראויה. ולא סתם מחלוקת, אלא זו העומדת בבסיס בית המדרש של חכמים – מחלוקת הלל ושמאי.

בנוגע למחלוקת הלל ושמאי, יצרו חכמים את הביטוי "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים" (עירובין יג). הגמרא מספרת שבמשך שלוש שנים התנהלה מחלוקת עקרונית בין שני הבתים, וכל אחד מהם טען שההלכה צריכה להיקבע על פיו, עד שיצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים, והלכה כבית הלל". נשאלת השאלה: אם אכן "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים", מדוע נפסקה הלכה דווקא כבית הלל? התשובה שניתנת לכך היא: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

יש לשים לב לשלוש נקודות דרמטיות במשפט "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים". הראשונה – ישנה הכרה במחלוקת, יש מקום לאלו ולאלו. יכולות להיות שתי דעות שונות, ששתיהן נכונות. כך למדתי מפי מו"ר הרב אליהו בלומנצויג, ראש ישיבת ההסדר בירוחם: "ריבוי הדעות אינו תקלה. הפסיקה כצד אחד לא מקעקעת את האמת שבצד השני. ההתפצלות ועושר הגוונים הבאים לידי ביטוי בדעות החכמים הם חלק מהופעת ה' בעולם, הכוללת עושר גוונים שונים והפוכים של תופעות. האמירה 'אלו ואלו' מעצימה את המחלוקת. כשדבריו של כל צד דברי א־לוהים חיים הם, כשכל צד נושא עמו אמת א־לוהית, הבעירה הפנימית להביא את הדברים לידי ביטוי מתעצמת ומתאדרת" (מתוך החוברת "עלי עשור – עשור לישיבת ההסדר בירוחם", תשס"ג).

הנקודה השנייה – איזו תעוזה יש לחכמים להגדיר את דבריהם "דברי א-לוהים"! קול ה' האחד שנשמע מסיני, מתגלגל בדורות ישראל דרך בתי המדרש וקולותיהם השונים של חכמים. וכדברי השל"ה הקדוש: "נמצא הקב"ה נתן התורה, והוא נותן התורה בכל עת ובכל שעה". על דבריו אלו כותבת פרופ' תמר רוס: "ההתגלות היא תהליך מצטבר. דבר ה' נשמע דרך הפרשנות הרבנית" (ארמון התורה ממעל לה, עמ' 344-345).

ושלישית – מדובר בדברי א־לוהים "חיים". מה פשר המילה "חיים" בהקשר זה? מד"ר ענת ישראלי שמעתי, שלא רק שיש אמת בשני הצדדים והם צודקים ויפים; אלא שרק כאשר יש מקום והקשבה ל"אלו ואלו", לדברים מכאן ומכאן, אז דברי א־לוהים – חיים. כלומר, זו לא מחמאה אלא פועל ותיאור מציאות, שיש עימם אחריות ומחויבות. לדברי א־לוהים תהיה משמעות והם יהיו חיים וקיימים ובעלי תוקף, רק אם מתנהל סביבם שיח של קולות שונים.

על פי הגמרא, בית הלל פועלים לאור ההבנה העמוקה של "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים". הם מתאזרים בענווה ומוכנים לשיח, להקשבה וגם לביקורת, הם מכירים בדעות של החולקים עליהם ומתחשבים בהם, לכן דבריהם הם דברי א־לוהים חיים ונפסקים להלכה.

תמרור אקטואלי

למרות דברים יפים אלו על המחלוקת, נדמה שאסונה של פרשת קורח עדיין מורגש. המחלוקת מרתיעה, ומחיריה כואבים. בגמרא נזכרת העובדה העצובה: "משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל; משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" (סוטה מז). בסופו של דבר היה זה חלק מהתהליך שהוביל לחורבן.

בימים אלו, כשאנו חווים את הקשר העז בין מה שמתחולל בחברה פנימה ובין עמידתנו על קיומנו מול העומדים עלינו לכלותנו, נאמץ את לקחי פרשת קורח ואת דברי חכמים כתמרור אזהרה והכוונה, ונקווה לבשורות טובות ולשלום.

הרב אלקנה שרלו מלמד במדרשת באר בירוחם ובאשדוד ובמכינות בעוטף עזה