"כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק": מודל המנהיגות של משה

למשמע תלונותיהם של המתאווים טוען משה רבנו כנגד ה': "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו" (במדבר יא יב) ואנחנו תמהים, וכי ציווה ה' את משה רבנו לשאת את העם בחיקו כאשר יישא האומן את היונק?

התשובה היא, שבמילים אלה מגדיר משה רבנו באמת את מהותו של תפקיד המנהיג בישראל שהוא גם תפקידו של כל רב ומחנך. 

תחילת התנהגותו של משה רבנו כאומן הנושא את היונק קדמה לקריאת ה' אליו, והיא היתה הסיבה לבחירתו על ידי ה' והטלת המנהיגות עליו. שלש פעמים גילה משה בפרשת שמות את תכונת הדאגה לזולת, האכפתיות והחמלה: בהתערבותו להגנת העברי מפני המצרי המכהו, בתגובתו לשני העברים הניצים, ובדאגתו לבנות יתרו על הבאר במדין. 

חז"ל המחישו את התכונה הזאת כגורם לבחירתו למנהיג בסיפור על משה הרועה והגדי:

"ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוי: ומשה היה רועה" (שמות רבה פרשה ב, ב).

חז"ל מבהירים את הציפייה הזאת בסיפורים שונים על אישים שונים, במגוון תפקידים. נעיין בכמה מן הסיפורים האלה ובמשתמע מהם. 

בפרשת המחלוקת על מנהיגותו של רבן גמליאל, כשהודח רבן גמליאל אחרי שפגע ברבי יהושע, הלך לפייסו בביתו. כשנכנס לביתו, ראה שכתלי הבית מושחרים, ואמר לו, "מכתלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה". לראשונה נודע לרבן גמליאל שגדול חכמי הדור מתפרנס ממלאכת הפחם. על כך אמר לו רבי יהושע: "אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים" (ברכות כח ע"א). גם מנשיא ישראל, ואולי דווקא ממנו, מצופה להכיר את עיסוקם ומצבם הכלכלי, לכל הפחות של חכמי בית המדרש שבראשו הוא עומד. 

בדור הבא מספרת הגמרא בשבחו של רבי עקיבא: "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו. ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו, חיה. אמר לו: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים" (נדרים מ ע"א). רבי עקיבא לא חס על כבודו ומעמדו כראש חכמי הדור, בדאגתו לתלמיד החולה והבודד. הוא ראה את חובתו לשאת אותו כאומן את היונק. 

סיפור קיצוני יותר, שיש בו מן ההפלגה, הוא סיפורו של רבי פרידא. היה לו תלמיד "חינוך מיוחד" שהיה צריך שישנו לו את פרקו ארבע מאות פעמים עד שלמד. פעם אחת, בעת הלימוד, קראו לרבי פרידא להשתתף במצווה. רבי פרידא השלים את ארבע מאות החזרות וראה שהתלמיד לא קלט. כששאל את התלמיד לפשר העניין אמר לו שמכיוון שחשב כל הזמן מתי רבו עתיד לצאת, הוסחה דעתו. חזר רבי פרידא ולימדו את הפרק עוד ארבע מאות פעמים עד שהבין (עירובין נד ע"ב). מעבר לתשומת לב לצרכיו של הציבור, כנדרש מרבן גמליאל, ולמתן הסיוע הנדרש בעת הצורך, כנלמד מרבי עקיבא, נדרשת גם סבלנות אין קץ, כפי שמראה רבי פרידא, כסבלנותו של האומן כלפי היונק. 

השורש המשותף, הפנימי, בעומק נפשו של המנהיג והמחנך זו המודעות לאחריותו כלפי הציבור. רב שמואל בר שילת משמש כדוגמת מופת לדמותו של מורה הקשור לתלמידיו. רב שמואל בר שילת היה מלמד תלמידים במשך שנים רבות. הוא מסר בשם רבו, האמורא רב, מאמרים אחדים בהלכות מלמדים ובסדר ההוראה. הגמרא מציינת אותו כדמות מופת של מחנך, שעליו נאמר הפסוק "ומצדיקי הרבים ככוכבים". לאחר שפרש, פגש אותו יום אחד רב, עובד בגינתו, ושאל אותו בתימהון: "עזבת את נאמנותך"? השיב לו רב שמואל בר שילת: "כבר שלש עשרה שנים שלא ראיתי את התלמידים, ועדיין דעתי עליהם" (בבא בתרא ח' ע"ב). המפרשים התלבטו אם לפרש את הסיפור כפשוטו ומה משמעות האמירה שעדיין דעתו עליהם, האם שמר עמהם על קשר כלשהו? בכל אופן, המסר ברור, המורה אינו שוכח את תלמידיו והם מונחים על לוח לבו, או מצויים בתודעתו, גם שנים רבות אחרי שפרש. 

אם אכן מצופה מן המנהיג, בין אם מדובר על מנהיג האומה ובין אם מדובר על מנהיג חינוכי בכתתו, להתייחס כך אל נתיניו, לאזרחים במדינה ולתלמידים בכיתה, כאומן הנושא את היונק, שאלת הפתיחה שלנו מתהפכת, מדוע שואל משה רבנו בתימהון: "האנכי הריתי את העם הזה... כי תאמר אלי שאהו בחיקך?"

הרי משה רבנו ידע היטב מה נדרש ממנו, וגם נהג כך בעצמו בראשית ימיו. הוא אף התכוון לנהוג כך כאשר ישב לשפוט את העם, עוד בימים הסמוכים למתן תורה ולמעמד הר סיני. יתרו הסביר לו כבר אז שהוא לא יוכל לשאת לבדו את המשא הזה, ומשה הגיב: "כי יבוא אלי העם לדרוש א-להים" ואני חייב להיענות להם. יתרו הציע לו למנות מערכת משפט והנהגה, שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות שיסייעו לו לשפוט את העם. גם בפרשתנו, הפתרון שהציע ה' למשה הוא למנות שבעים זקנים שיסייעו לו לשאת את משא העם. 

נראה שמשה רבנו לא התכוון להפטר מן האחריות הכרוכה בתפקידו, אלא שהוא ביקש להתפטר מהתפקיד ולהשתחרר ממנו. משה רבנו ידע כבר ברגע הראשון, כשפגש את ה' בסנה, מה צופן בחובו התפקיד של מנהיג עם ישראל, וביקש להתחמק מכך. הדבר לא עלה בידו, ולמרות כל הפצרותיו קיבל את המשימה. אך הוא חש שהמשימה כבדה מדי, דווקא מפני שידע מה כרוך בה. 

האחריות הזאת קשה במיוחד כאשר הציבור אינו נענה בנקל למנהיג. כך היה במצרים ועל ים סוף, וכך גם לכל אורך ספר במדבר, החל מפרשתנו. העם מתלונן, מורד ומערער על הנהגתו של משה. בפרשתנו אנו פוגשים את המתאוננים והמתאווים, את אלדד ומידד, ואפילו את אהרן ומרים המדברים סרה במשה. וכך הלאה לכל אורך ספר במדבר, המרגלים והמעפילים בפרשת שלח, קרח וסיעתו, ועד המשבר במי מריבה שגרם לכעסו של משה ומניעת כניסתו לארץ. 

אכן, אי אפשר לדרוש מן המנהיג שידע מה עיסוקו של כל אחד מן האזרחים במדינתו, שיגיע לביקור חולים אצל כל חולה, שיקדיש לכל תלמיד את כל הזמן הנצרך עד שיבין את הנושא הנלמד לפי כישוריו ורמתו ולא ישכח אף תלמיד שלמד אצלו מראשית ימיו בהוראה ועד צאתו לגמלאות, על כך אמר יתרו למשה: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (יח יח – יט).

אולם הוא חייב לדעת שזו אחריותו, וכדי לממש אותה, עליו לדאוג למנות בעלי תפקידים שיעשו את כל המשימות האלה. לא רק אומנת אלא גם האם נדרשת לפעמים לעזוב את ילדה הפעוט, אולם היא לא תשאיר אותו לבד. היא תמצא שמרטף או תגייס מישהו מבני המשפחה שישמור עליו בהעדרה. השופטים והזקנים הם ה"שמרטפים" שסייעו למשה רבנו להשגיח על ההתנהלות של העם בהעדרו, כשלא היה סיפק בידו להגיע לכל אחד ואחד. מנהיג שאין לו תודעת אחריות כזאת, או שאינו יודע כיצד לממש אותה באופן מעשי, אינו ראוי להישאר בתפקידו.