את יוצאי הצבא של פרשת השבוע פגשנו בכותל המערבי

מפורסם הוא הביטוי הפותח את מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי". ואולם תקומה של עם אינה עניין לרגע אחד, מכונן ככל שיהיה, אלא למקבץ מגוון של רגעים מכוננים, אירועים ושלבים, שכל אחד מהם תורם בדרכו לבניית ועיצוב האומה.

אכן "בארץ ישראל קם העם היהודי", בתקופת האבות והאימהות מייסדי האומה, ובימי יהושע בן נון והתנחלות העם בארץ. אולם קודם לכניסה לארץ וההתיישבות בה הוא קם בגלות מצרים, בדבריו של פרעה שלראשונה מכנה את בני ישראל בכינוי "עם": "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". והוא קם גם למרגלות הר סיני, כדבר ה' אל משה: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי... וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש". והוא קם גם במדבר.

מדורת השבט

שלושה היבטים בתקומת העם ובאופיו אנו לומדים מפרשת השבוע. ההיבט הראשון הוא ההיבט השבטי שיש בעם היהודי. אנחנו עם אחד שמורכב משנים־עשר שבטים, אנחנו שנים־עשר שבטים שמרכיבים עם אחד.

עד תחילת חומש במדבר לא הובלטה עובדת היותנו עם שמורכב משנים־עשר שבטים. רמזים מקדימים אמנם היו; למשל, בסיפור יעקב אבינו וברכתו לבניו בסוף ספר בראשית: "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם". פה ושם מופיעים שמות שבטים בודדים בסיפורים שבספרי שמות ו־ויקרא; ושני אזכורים מפורשים ישנם, אך כלליים ולא מפורטים: הקמת המצבות תחת הר סיני, "וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, ד), ואבני האפוד והחושן של הכהן הגדול: "וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (שמות כח, כא). מעבר לכך לא בולט עניין השבטיות כלל, וישנה תחושה שהעם נודד בקבוצה אחת גדולה.

והנה בפתיחת חומש במדבר פורצים לפתע ובגאון שנים־עשר השבטים, על שמותיהם, דגליהם, נשיאיהם ומיקומם במחנה, "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ב, ב), הולך ומתפרט מניינם וסידורם. מרגע זה ולאורך התנ"ך, זוהי עובדת יסוד המאפיינת את עמנו, על יופייה ואתגריה: אנחנו עם של שבטים.

לאור הפרשה נדמה שסיפור השבטיות של עם ישראל אינו עניין ארגוני בלבד, אלא אחד מהמסמלים המכוננים שלנו עד היום. את הרעיון הסמלי הזה ניסח חיים נחמן ביאליק באדר תרפ"ז (1927) בפני "חלוצי המזרח" בירושלים:

"אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים־עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. אבל במה דברים אמורים, אם גם שרשיו מרובים, ולפיכך חושב אני לחסרון גדול אילו לא היינו מרובי פרצופים כל־כך והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד".

ההיבט השני הוא ההדגשה שמחנה ישראל חונה סביב למשכן: "מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (שם). במוקד העם, על דגליו, אוהליו וסידוריו הטכניים, נמצא הלב הפועם – המשכן, ובתוכו הארון, ובתוך הארון נמצאת התורה, העדות והייעוד.

היבט מדברי זה מופיע גם באופן ההתנחלות בארץ, סביב ירושלים. ירושלים, שאת שחרורה חגגנו השבוע, נמצאת במוקד, בתוכה המקדש, בתוכו קודש הקודשים, בתוכו הארון, ובתוכו התורה – היא הלב. סביבה, כמו במדבר, מתנחלים ארבעת השבטים המובילים: יהודה מדרום, דן ממערב, אפרים מצפון וראובן ממזרח. על כך שר משורר התהילים:

יְרוּשָׁלַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ־הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'... לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. לְמַעַן בֵּית ה' אֱ־לֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

עוז ושלום

ההיבט השלישי הוא הקמת צבא העם:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם.

לא מדובר ביחידים נבחרים כבמלחמת עמלק, אלא בצבא העם כולו, שעליו לדאוג למסעותיו ולמלחמותיו בעזרת א־לוהי מערכות ישראל (ואינני נכנס עכשיו לדיון על הצדקת ההשתמטות בשם התורה, מדיני שבט לוי המופיעים גם הם בפרשה; מורינו ורבותינו הגדולים כבר הפריכו טענה נואלת זו). לא צבא שכירים, לא צבא זרים, לא צבא מקצוענים – אלא התגייסות העם למען עצמו וייעודו, בשותפות ואחריות כל בניו.

השבוע בכותל נכחתי בהשבעת אחד מילדינו שאך לפני חודשיים התגייס לצה"ל. המחזה מרהיב; משפחות־משפחות מכל גווני החברה הישראלית (בחטיבת הצנחנים ישנה גם פלוגת ח"ץ – לבאים מהחברה החרדית) עומדות נרגשות, מלוכדות, ערבות זה לזה, וכולם מאזינים ברוב קשב לשבועת הבנים לאחריות ומסירות, למרגלות המקום הקדוש. הנה לנגד עינינו דגלי שבטי המדבר מתגלגלים לדגלי החטיבות הצועדים בסך ומתנפנפים ברוח. קודם לברכת השלום אנו זקוקים לנתינת העוז. על מנת להגן ולשמור על המסורת, התרבות והזהות, אנו זקוקים למסירות, גבורה והקרבה.

ואולי על מחזה מרהיב זה של העם הקם על שבטיו, המשכן בתוכו והעוז ברוחו, אומר הנביא ירמיהו:

הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'... כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל (ירמיהו ב, ב-ג; לא, א).