קורח חשב כנראה שכהונה היא זכות פריווילגית, ומחה על כך שנלקחה ממנו. אולם האמת היא שאין זו זכות בלבד אלא תפקיד, הכרוך בחובות ובסיכונים של ממש. כוהנים אינם רשאים להתחתן כרצונם, אסור להם להיטמא והם נושאים באחריות כבדת משקל של שמירת קדושת המקדש וסדרי עבודתו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם:" (במדבר יח א). מפרשת נדב ואביהוא למדנו שהמשימה של הכוהנים עלולה להיות כרוכה בסכנת נפשות. במסכת יומא מתואר המתח הגדול סביב כניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים ביום כיפור, ותחושת ההקלה והשמחה כשיצא בשלום מן הקודש. 

הזכויות המוקנות לכוהנים אינן מופלגות ביותר. הם זכאים לקבל מתנות כהונה: תרומות, חלה, ראשית הגז וכיוצא בהן מכל ישראל, וחלקי קורבנות מעבודת המקדש. כנגד זה, אין הם נוחלים קרקע בארץ ישראל. מן התנ"ך וממקורות חז"ל עולה שלפחות חלק מן הכוהנים נאלצו לכתת רגליהם ולחזר על הפתחים כדי לקבל את המתנות המגיעות להם.

הכוהנים היו "אליטה משרתת", כפי שמכנים זאת בזמננו. הם נבחרו לעבודת המקדש, ולשם כך קיבלו תנאים שיאפשרו להם להתמסר למילוי תפקידם באופן המיטבי. במהלך עיוננו השנתי בנושא חובות האדם בעולמו, הכוהנים מוסיפים מדרגה חדשה: יש אנשים או קבוצות שמוטלים עליהם חובות רבים מאלו המוטלים על כלל הציבור. הם נושאים בנטל חריג ומוטלות עליהם דרישות וחובות שמעבר לתפקיד עצמו.  בשל כך הם גם זכאים להטבות, כלכליות ואחרות, אך אין לטעות ולחשוב שיש בהטבות האלה כדי להפוך את הנשיאה בנטל לתענוג. 

האחריות של הכוהנים בעבודת המקדש אינה מתמצה בעבודה המעשית של הקרבת הקורבנות ותחזוקת הבית. מעבר לחשיבות ה"מה", יש חשיבות רבה ל"איך". בעבודות שונות נדרשת מיומנות וזריזות מיוחדת ולכן יכלו חז"ל לקבוע ש"כהנים זריזים הם". זה אינו רק ביטוי של שבח אלא הערכה שיש לה משמעות מעשית להלכה. מעבר לכך נדרשות מהם זהירות ודייקנות במחשבה. בעולם הקודשים, יש למחשבה ולכוונה חשיבות אחרת לגמרי מאשר בעולם החולין. קורבן יכול להיפסל בנקל על ידי מחשבה לא רצויה, מחשבת פיגול או נותר ואפילו מחשבה שלא לשמה לצד מחשבה לשמה. הכוהנים אמורים להיות מרוכזים ומדויקים מאד בעבודתם, ויתכן שחלק מן הזכויות שניתנו להם נועדו לאפשר להם להיות פנויים ללימוד ועיון, להתקדשות והטהרות, כדי לזכך את המידות ואת המחשבה, למילוי נאות של תפקידם. 

ביטוי מקורי לזכות יתירה שכזאת חידש ר' סעדיה גאון בספר האמונות והדעות (מאמר י): "וראה עוד בני לוי שהיה חלקם אחד משלש עשרה מן התבואה, מפני שהם שבט משלש עשר שבטים, ושם להם המעשר, כדי שישימו מזונם דק". כלומר, שבט לוי קיבלו מעשר מן התבואה למרות שהם רק אחד משלשה עשר שבטים, כדי שיוכלו לנפות טוב יותר את התבואה ולשפר את איכות מזונותיהם, מכיוון שמזון איכותי נחוץ, לדעתו של רס"ג, כדי לשפר את איכות החוכמה וניקיון הדעת. 

שני אתגרים רובצים לפתחן של האליטות המשרתות, מן הסוג של הכוהנים. האחד פנימי והאחר חיצוני, וקיימת סכנה של ממש בחיבור של שניהם. האתגר הפנימי הוא שהכוהנים יתמקדו בזכויותיהם ובמעמדם, ויזנחו במידה זו או אחרת את ההצדקה לכך, את חובות השירות שלהם. הדוגמה המובהקת לכך היא בני עלי, שהתנהגו כאדונים מתנשאים במשכן שילה וגרמו לחורבנו. תופעה דומה התרחשה אצל הכוהנים ובראשם הכוהנים הגדולים לקראת חורבן בית שני, והיא מתרחשת גם בקבוצות עילית אחרות, כידוע, עד עצם היום הזה. 

האתגר החיצוני הוא הקנאה של מי שאינם נמנים על המעמד המיוחס ועתיר הזכויות. הדוגמה המובהקת לכך הם קורח ועדתו, שחלקו על משה ואהרן מחלוקת חריפה ומרה, שביסודה עמדה כנראה הקנאה בזכויות היתר ואי ההבנה של ממדי החובות הכרוכים בתפקיד. 

שני האתגרים האלה מתלכדים, כאשר הכוהנים אינם ממלאים את חובתם כראוי ובכך הם מספקים עילה מוצדקת לקנאה של אחרים בהם ובזכויותיהם היתרות. רוב רובו של עם ישראל מוכן לקבל על עצמו את החובה לפרנס את הכוהנים, לתת להם את חלקם מן הקורבנות, כאשר הוא רואה שהכוהנים אכן משרתים את העם כמצופה מהם ונושאים בנטל הכבד המוטל עליהם, בעבודת המקדש וקדשיו, בלימוד תורה והוראתה לעם. אולם כאשר הכוהנים מתרשלים במילוי חובותיהם, גם הנכונות לתמוך בהם ולכבד אותם על פעלם מתרופפת מאד. 

דוגמה נאה לכך אפשר להפיק מיחסו של הרמב"ם אל לומדי התורה. בפיסקה המפורסמת בסוף הלכות שמיטה ויובל, קושר הרמב"ם את מעמדם של מי שמקדישים את חייהם לעבודת ה', עם מעמדם של הכוהנים והלויים:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו, לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזהדבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללוים. הרי דוד עליו השלוםאומר: "ה מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" (רמב"ם, שמיטה ויובל, יג יג). 

הרמב"ם אינו מדבר על "בחורי ישיבה" או "לומדי תורה", אלא על מי שמבקש להבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעת את ה', אבל סביר להניח שכוונתו היא לאנשים שהחליטו להקדיש את חייהם ללימוד תורה ולעבודת ה'. בהלכות תלמוד תורה מסביר הרמב"ם מה מצופה מאורח חייו של לומד התורה: "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ולא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה ואם הרבית תורה הרבית שכר, והשכר לפי הצער"(הלכות תלמוד תורה ג ו). 

הכוהנים, הלויים, וממשיכי דרכם בתקופתנו, צריכים להתאמץ מאד שלא ידבק בהם רבב מהתנהגותם של בני עלי, כדי שלא יעלה על לב איש לחשוד בהם כחשדותיו של קרח ועדתו.

הדרישה הזאת מוצדקת לא רק כלפי עולם התורה אלא גם כלפי כל מי שנחשבים "אליטה משרתת" במדינה ובעם. אם אינני טועה, לקיומה של "אליטה" שאינה משרתת, אין כל הצדקה בתורה.