קריעת ים סוף מזכירה לנו סיפור מקראי מוקדם יותר

בשביעי של פסח קוראים את שירת הים, שכן קריעת ים סוף התרחשה ביום השביעי ליציאת מצרים. אף שעובדה זו מקובלת וידועה, היא אינה מפורשת בתורה. חשיפת המקור לכרונולוגיה של חז"ל תפתח בפנינו צוהר להבנה עמוקה יותר של הסיפור עצמו.

מדרש חכמים שמובא בדברי רש"י מתייחס לפסוק "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם":

איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. בחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכן אנו קורין השירה ביום השביעי.

נראה שהכרונולוגיה המתוארת במדרש שמביא רש"י מושתתת על הקבלה לסיפור מקראי קודם: בריחת יעקב מבית לבן. הסיפור המקביל מספק לא רק מסגרת זמן אלא גם תשתית רעיונית לאירועי יציאת מצרים.

בגלל או לקראת

כשיעקב מסכים להמשיך לרעות את צאן לבן, לבן מסיר את כל הצאן הנקוד והטלוא: "וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת". ביטוי זה, "דרך שלושת ימים", מופיע שוב בסיפור יציאת מצרים, כאשר משה דורש ללכת דרך שלושת ימים במדבר ולזבוח לה'.

כשיעקב עוזב את בית לבן, הדיווח נמסר ללבן ביום השלישי, והוא יוצא לדרך שבעת ימים עד שהוא משיג את יעקב: "וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב. וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד". המדרש מזהה את הדיה של אותה בריחה בסיפור מצרים, שגם בו נאמר: "ויוגד... כי ברח... וירדוף".

כשמעיינים בסיפורים מגלים קשרים נוספים, כמו השורש נצ"ל. רחל ולאה טוענות: "כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱ־לֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ", ואף לבני ישראל נאמר: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה... כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת... וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם".

בשני המקרים מודגש שהיוצאים לא יצאו "ריקם". כך מעיד יעקב: "לוּלֵי אֱ־לֹהֵי אָבִי... כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱ־לֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ", וכך מבשר ה' למשה כבר במעמד הסנה: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם... וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם".

מה מלמדות אותנו ההקבלות הללו?

ראשית, הן ממחישות את העיקרון "מעשה אבות סימן לבנים". אבל מעבר לכך, סיפור יעקב ולבן מגלה את המאבק הקיומי סביב שאלת העבדות. מהרב שבתי רפפורט למדתי שההבדל בין שכיר לעבד נעוץ בשאלה האם האדם עובד "בגלל" או עובד "לקראת". על העבד שילמו מראש, לו או לאחרים. משעה זו עבודתו נובעת מכורח הכסף שכבר שולם, ללא תקווה או תכלית. אין לו לְמה לשאת את נפשו. לעומתו, השכיר בוחר להמשיך בעבודתו מתוך ציפייה לקראת המשכורת שתבוא.

כשיעקב נכנס לבית לבן הוא עובד כשכיר, "לקראת" קבלת רחל לאישה. לבן מהתל בו, ומצליח להפוך את היוצרות: בתום שבע שנות העבודה יעקב מקבל את לאה, ומיד לאחר מכן מקבל גם את רחל, אך הפעם כתשלום "מראש", ומעתה יעקב נדרש לעבוד בגלל החוב שנוצר. כך מנסה לבן להעביר את יעקב מתודעת שכיר לתודעת עבד. בהמשך הוא מנסה להשאיר את יעקב לעבוד בהבטחת שכר עתידי, אך תנאי העסקה משתנים שוב ושוב כדי שיעקב ייאלץ להישאר לעבוד לנצח. ואולם יעקב ממשיך להיאבק על חירותו. הוא יוצא אחרי שש שנים נוספות, ומסרב להשלים את השנה השביעית שהפכה לסמל של עבדות כפויה. בעת יציאתו בסיוע אלוהי, הוא דואג לקחת את השכר המגיע לו; הוא אינו יוצא ריקם, "כצאת העבדים", אלא בידיים מלאות כצאת השכירים.

אותו מאבק, שבו האדון מהתל בעובד שוב ושוב כדי שיישאר עבד עולם, מופיע בסיפור שעבוד מצרים, ואותה תפיסה משפטית־מוסרית בדבר היחס שבין עבד לשכיר מהווה תשתית לסיפור היציאה ממצרים. מאות שנים לאחר שיעקב משתחרר מעבדות לבן ומציל את רכושו, בני ישראל משתחררים מעבדות פרעה ויוצאים בראש מורם וברכוש גדול. מעבדים הפכו למפרע לשכירים. 

הענקת כבוד

כשם שהחוק הפרטי הופך לתשתית לסיפור הלאומי, כך הסיפור הלאומי יהפוך לדרישה הלכתית מהאדם הפרטי. הסיפורים הללו מהווים בסיס לתביעה המוסרית מעם ישראל לדורותיו. ישראל נדרשים לנהוג בעבדיהם בהתאם לקורות את אביהם יעקב ואותם:

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים... וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ... וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

גם בתקופה שבה, לשמחתנו, תופעת העבדות הולכת ונעלמת מעולמנו, תפיסת החירות נותרה חלק מהוראות ההפעלה של היהדות. חז"ל תרגמו אותה להלכה ש"פועל יכול לחזור בו בחצי היום", וקבעו שאי אפשר לכפות אנשים לעבוד. מעבר לדאגה לצורכי האנשים ולחירותם, טמונה כאן החשיבות של פרשנות מחודשת לנרטיב האישי והלאומי. באמצעות ההענקה, אנחנו משיבים לאדם את כבודו ומעצבים מחדש את זהותו. אנחנו מחדשים את סיפור חייו – לא עבד, אלא שכיר; לא משועבד, אלא עובד שמביא ברכה.

התורה קוראת לצדק וחמלה, אך גם מלמדת אותנו את כוחה של פרשנות מחודשת. עבדים היינו בתודעתנו, ועתה סיפורנו הוא סיפור של בני חורין. בדומה למבוכת ישראל במדבר, שהתבררה בדיעבד כתכסיס צבאי מתוחכם, כך חוויית העבדות יכולה להתפרש בדיעבד כעבודה שתגמולה בצידה.

על היכולת הזו, לספר מחדש את סיפור חיינו האישי והלאומי, בוודאי ראוי לומר שירה.

הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג היא מרצה במתן ובמדרשה בבר־אילן, ומנחת ההסכת "מְפָרְשׁוֹת שָׁבוּעַ" מבית מתן