ממשיכים בסיווג המקרים ובהשלכות ההלכתיות - ומתעסקים בחטא הגאווה.
עוד כתבות בנושא
חפץ חיים, שיעור 62:
קבלת לשון הרע כשיש דברים הניכרים שהסיפור אמת
אומר החפץ חיים: "אם נראה שהדבר המסופר על האדם הוא אמת, אך יש מקום לדונו לזכות, או שהסיפור הוא בעניין חסרון מעלותיו - לא שייך בזה ההיתר של דברים הניכרים, כיוון שאנו מחויבים לדון אדם בינוני לכף זכות".
אך יש להדגיש: "אך אם אין צד זכות על אדם שמספרים עליו את הלשון הרע, מותר להאמין ולקבל בתנאי שיש בשמיעה הזאת תועלת להבא, כגון להיזהר מחברתו. ובכל זאת צריך להיזהר מאוד ולחקור בשבע חקירות, אם הם באמת דברים הניכרים, ולהיזהר בכל התנאים שהתבהרו לקמן, כי היצר מטעה בזה את האדם מאוד, על כן אל ימהר להקל".
הכי מעניין
תנאים בהיתר של דברים הניכרים
"להיתר דברים הניכרים צריך שהדברים יהיו ניכרים ממש, דהיינו שהם מתקשרים ממש לסיפור הזה שמדובר עליו, ולא שהם כעין דבר הניכר קצת. גם צריך שיראה את הדברים בעצמו, אבל אם רק שמעה מאחרים, אין זה נחשב דברים הניכרים, ואסור להאמין".
דין דברים הניכרים לעניין סיפור לאחרים
כל ההיתר זה רק כלפי עצמו, ולא כלפי אחרים. "אפילו בדברים הניכרים ממש אינו מועיל אלא להתיר לו או להאמין בעצמו למה שסיפרו לו, אבל אסור ללכת לספר אחר כך דבר זה לאחרים. ובכל אופן אסור להפסידו מחמת זה ממון או להכותו".
"אם היה אדם המוחזק בעיר לרשע, או שהסיפור הוא בדבר שצריך לקנא לאמת ולעזור למי שעשו לו את העוולה, אזי אפילו אם רק אחרים סיפרו לו ויש לו דברים הניכרים שאכן הדבר אמת, מותר לספר דבר זה לאחרים כדי שעל ידי זה יתעוררו לעזור לאדם שעשו לו את העוולה ולקנא לאמת".
מביא ספר "פניני חיים" את ספר "שמירת הלשון" שער הזכירה, פרק ט"ו: "כתב הרמב"ם בצוואתו: נביאים ניבאו וחכמים חכמו, ויוסיפו לבאר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה".
אומר החפץ חיים בהקדמה: "ודאי שהתורה ירדה לסוף דעת האדם, שבכוחו להיות נזהר מזה העוון".
מביא ספר "פניני חיים" את ספר "שמירת הלשון" שער הזכירה פרק ט"ו: "קשה היא המחלוקת שהיא מביאה את האדם לידי מלקות".
השיעור היומי בחפץ חיים | צילום: תמונה: ארכיון התצלומים בבית לוחמי הגטאות; עיצוב: מקור ראשון
שמירת הלשון, שיעור 62:
הרגל הגאווה מביא ללשון הרע
תיאור מחלת הגאווה
"אדם המחשיב את עצמו לחכם וכולם שפלים בעיניו, מחמת גאווה זו מלאו ליבו להתלוצץ מחברו. הגאווה מביאה אותו גם לקנא ולשנוא את חברו שאנשי עירו מכבדים אותו, כי נדמה לו שעל ידי זה כבודו פחת. ויחפש בנסתרות, שיהיה לו מה לדבר עליו - בין אם זה אמת או שקר - הכל כדי להקטין את מעלתו ושמו אצל בני אדם ולביישו, ועל ידי זה להראות את יתרונו עליו".
הגאווה מביאה לחשמל שלילי: "לפעמים על ידי הגאווה יסובב כל ארבע כיתות חשמ"ל - חנופה, שקר, מספרי לשון הרע וליצנות, והיינו: יחניף לרשעים תמיד ולא יוכיחם, שלא ישנאו אותו ויפחת כבודו; יתפאר בשקר ובמעלות שאין בו; יספר בגנות חברו כדי שהוא יהיה מכובד וחברו בזוי ויתלוצץ עליו מאחר שאינו חשוב בעיניו".
הרפואה לגאווה
"הרוצה לטהר את נפשו מעוון המר הזה - יחשוב בגודל גנות הגאווה. כי איך ייתכן שיתגאה אדם, אשר נוצר מטיפה סרוחה, והוא עתיד ללכת למקום עפר, רימה ותולעה".
"גם יתבונן בחומר העוון הזה שהוא מצוות לא תעשה מתרי"ג מצוות, ואמרו חז"ל: 'כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד כוכבים ומזלות וכו''. וכל זמן שאדם מתכוון להגדיל את שמו בעולם", כלומר הוא מתכוון להגדיל את שמו ולא את שם ה' שזה תפקידנו בעולם, "שמו אובד ומתמעט והולך, וגופו מחולל על הבריות".
"גם יתבונן בגודל עונשו בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'על גסות הרוח, נכסי בעלי בתים יורדים לטמיון'. וכל אדם שיש בו גסות הרוח, אומר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם. וכל אדם שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער לתחיית המתים".
"וכן כאשר יתבונן האדם בגודל עניותו בתורה ובמצוות, לא יהיה לו במה להתגאות. ואפילו אם יש לו מעט תורה ומעשים טובים, כשיחשוב עם נפשו באמת - יתברר לו שלא הגיע אפילו לשליש לפי החוכמה שהקדוש ברוך הוא נתן לו".
מביא ספר "פניני שמירת הלשון" את ספר "מעלות המידות" במעלת הענווה: "דעו בניי כי מידת הגאווה וגסות הרוח - מידה שנואה מאוד לפני המקום, שכך אמרו חכמינו זכרונם לברכה: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אומר הקדוש ברוך הוא כביכול אין אני והוא יכולים לדור יחד בעולם".
מביא ספר "פניני שמירת הלשון" את ספר "אורחות צדיקים" בשער הגאווה: "הגאווה היא המטבע אשר פסל המלך הגדול ברוך הוא והזהירנו עליו בתורתו: 'הישמר לך פן תשכח השם אלוקיך', כי הגאה ישכח יוצרו. בנוסף, הגאווה מביאה לידי רדיפת ממון להשתרר על בני אדם. ועוד: הגאווה מביאה לידי תאווה - כי המתגאה ליבו רחב ומתאווה לכל דבר, והתאווה היא המידה הרעה שבכל המידות".