הייתי רוצה, ברשותכם, לעמוד על משמעות המילה היפהפייה הזו: להתחרט.

הפועל הזה מציין משהו שנחרט בנו, משהו שאי אפשר למחוק. חרטה אמיתית תלך איתנו תמיד, לא כצער חלילה, אלא כתיקון וכתזכורת שלא לחזור לאותו דפוס שלילי. דווקא החריטה הזו תשחרר אותנו מדפוסי פעולה קודמים: "אל תקרא חרוט, אלא חירות".

הסיפור שעליו ביססנו את היומן שהוצאנו להשנה, "ובסוף הוציאה", בעריכת יקרת פרידמן, הוא "מעשה מאבידת בת מלך": סיפור מלא חרטות. המלך מתחרט שדיבר לא טוב אל בת המלך, בת המלך מתחרטת שהתרחקה וכבר לא יודעת לחזור, המשנה למלך מתחרט שיכול היה למצוא את בת המלך ופספס הזדמנויות. וככה, מלאי חרטות, הם מוצאים זה את זה וחורטים אותיות חדשות כשהם שבים אל הארמון. הפעם הם יֵדעו שלא לצער, שלא לברוח, שלא להתייאש מלמצוא. החרטות חרוטות בהם, "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".

ועכשיו, מה חרוט בי, כך שאזכור תמיד שלא לפעול כך שוב?

נדמה לי שהחרטה התמידית של אישה היא "אההיי, עוד לא אהבתי די". למה לא אמרתי מספיק מילים טובות שיכולתי לומר? למה לא חיבקתי מספיק? למה חשבתי שאם אני דורשת מעצמי הרבה כל כך, אני יכולה לדרוש אותו הדבר גם מאחרים?

אז אני נחרטת לאט־לאט, "כשנות העץ בעיגוליו, כשנות חיי בקמטי מצחי" (לאה גולדברג), ומבקשת לאהוב יותר ולדרוש פחות. אולי גם מעצמי.