יום הכיפורים, מהימים הנשגבים בשנה, אינו מסתכם ביממה אחת של עינוי ותפילה. סביבו התפתחה שורה של מנהגים הקשורים לימי התשובה והכפרה, ואחד המפורסמים שבהם הוא מנהג הכפרות. שרידים לקיום המנהג באופן המסורתי עדיין מצויים כיום בקרב חוגים וציבורים מסוימים בחברה היהודית, אך עבור רבים המנהג מתקיים בנתינת צדקה לקופות הקרטון המציפות את בתי הכנסת בערב החג, ואף בלחיצת כפתור באפליקציה. קופסאות הקרטון הללו הן זיכרון קלוש למנהג עתיר סמלים, שהיה מוקד לפולמוס נוקב בין קהילות ועדות. כיצד הפך מנהג הטעון בסמלי תמורה וקרבן, לאקט סתמי של תרומה כספית?
מנהג הכפרות מופיע על בימת ההיסטוריה היהודית ללא נקודת התחלה מובחנת; איננו יודעים מתי והיכן נוצר לראשונה. מנהג שנולד בלי טקסט מכונן ובלי סמכות הלכתית שהגדירה מראש את מהותו, נולד גם עם גבולות פתוחים וגמישים. בתוך גבולות אלו נוצרה זירת התגוששות בין כוחות סותרים: תודעת ההמון, מטענים סימבוליים, פרקטיקות טקסיות, אילוצים מעשיים והתנגדויות הלכתיות. זירה זו שימשה כמעין בית חרושת שפיתח ועיצב את המנהג.
כיום, הפרקטיקות המסורתיות של הטקס נתפסות כרחוקות ואף כמיושנות והן כמעט נעלמו מעולמנו הדתי, ויחד איתן גם הסמלים והרעיונות הרדיקליים שנקשרו במנהג לאורך הדורות. מה נוכל ללמוד מסיפורו של מנהג הכפרות? מעבר לסקירה היסטורית, הוא מזמין אותנו לבחון את עולמנו הדתי, לבדוק כיצד כוונה פוגשת מעשה, ולהתבונן על המתרחש בתווך שבין רעיון מופשט לפרקטיקה ממשית.
הכי מעניין
בין גברים
הטקסטים הקדומים ביותר המתייחסים למנהג הם תשובות מתקופת הגאונים, שכבר מגיבות למנהג קיים. באחת מהן, שניתנה כנראה בידי חכמי ארץ ישראל, משיבים הגאונים לשואלים שהטילו ספק בכשרותם של כמה מנהגים, ובהם למשל "סימני" ליל ראש השנה ומנהג הכפרות, בחשד שהם בגדר "ניחוש", פרקטיקה מאגית שנאסרה כבר במקרא. מחברי התשובה עונים שכל המנהג "בכוונה טובה אנחנו עושים", ומתארים אותו כך:
לוקחין תרנגולין ערב יום כיפורים זכרים ונקבות ומחזירין [מסובבים] אותן בחייהן סביב ראש כל אחד ואחת שבבית, וכן אומר: זה תחת פלוני וזה חלוף פלוני, זה נכנס לחיים וזה נכנס למיתה, ושוחטין ומחלקין בין עניים ויתומים ואלמנות כדי שיהא כפרה על נפשנו. ויש עשירים גדולים ששוחטין בענין זה אילים וכבשים וגדיים ומחלקין לעניים.
מתשובה זו אפשר לחלץ כבר את שלושת המרכיבים שילוו אותנו לכל אורך הדיון: המנהג היה נפוץ בכל שכבות העם, רעיון היסוד שלו הוא "תמורה", כלומר העברת גזר הדין מהמתכפר אל בעל החיים, וכן מרכיב של צדקה.
תשובה נוספת, מאת רב ששנא גאון, בן המאה השביעית, עוסקת בשאלה מדוע המנהג מתקיים דווקא בתרנגול, ולא בבהמה או חיה אחרת הראויה לשמש "תמורה". ניכר שחוסר הידיעה בדבר מקורו וטעמו של המנהג מטריד את רב ששנא, והוא מודה "הא ודאי קושיא היא", אך בכל זאת מציע שני הסברים. הראשון טכני: התרנגולים מצויים יותר בבתים. השני מהותי יותר, והוא שיקבע את גורל המנהג לדורות: התרנגול נבחר מפני ש"שמו גֶבֶר", ומכיוון שכך ראוי הוא להיות תמורת ה"גבר" המתכפר. משחק מילים ארמי־עברי הוא שקיבע פרקטיקה שמלכתחילה לא הייתה הכרחית כלל.
בתשובת גאונים שלישית, שהובאה על ידי רש"י, אנו פוגשים גרסה אחרת של המנהג:
עושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה... וזורעים לתוכן פול המצרי... ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר (שבת פא, ב ד"ה האי פרפיסא).
רעיון התמורה קיים גם כאן, אך הוא לובש צורה אחרת, "צמחונית", ובתאריך שונה.
"מנהג של שטות" או "מנהג ותיקין"
עדויות להשתרשות המנהג מצויות בעיקר בארצות אשכנז, בחיבורים מוקדמים כגון ספר האורה המיוחס לרש"י ומחזור ויטרי. אין זה מקרה, שכן בארצות אלו כוחם של מנהגים היה רב. לעומת זאת, בהלכה הספרדית המנהג כמעט נעדר. הרישום הבולט שנותר ממנו הוא תשובת הרשב"א המספרת דווקא כיצד עקר אותו מן השורש:
מנהג זה פשוט בעירנו... והבלים הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי, ודחקתי על זה הרבה. ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה... מאומה (שו"ת הרשב"א א, שצה).
זו התשובה שתצית, לאחר כמה דורות, את הפולמוס הגדול סביב המנהג. היא אינה עומדת לבדה: מקורות נוספים, שהתגלו רק מאוחר יותר — מר' מנחם המאירי ועד פנקס קהילת מרסיי מהמאה ה־12 שאיתר החוקר יעקב גרטנר, מלמדים ששלוש קהילות שונות, במרחק דורות זו מזו, הגיעו באורח עצמאי לאותה מסקנה: יש לבטל את המנהג המשונה וחסר היסוד.
ב"שולחן ערוך", נקודת המבחן המרכזית בכל דיון הלכתי, מצוי הפולמוס בתמציתו החדה ביותר. ר' יוסף קארו, בהסתמך על הרשב"א, פוסק: "מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים – יש למנוע המנהג" (אורח חיים, תרה). כותרת הסימן מבטאת את ההתנגדות הזו באופן תמציתי וחריף אף יותר: "מנהג הכפרות בעי"כ מנהג של שטות הוא". הכותרת הזו צונזרה במהלך השנים, והמילים "מנהג שטות" נמחקו ממנה.
לצד דברי השולחן ערוך, ב"מפה" של הרמ"א מושמעת עמדה הפוכה:
יש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו, ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין.
שני גדולי הפוסקים מציבים אפוא זו מול זו שתי תפיסות מנוגדות, והפער בין ספרד לאשכנז מקבל כאן מעמד קנוני. אם כי, כפי שנראה בהמשך, השתרשות המנהג לא פסחה גם על עדות המזרח והמגרב.
שפת המקדש
נשוב מעט לאחור אל ארצות אשכנז, שבהן כאמור השתרש המנהג. כדרכם של מנהגים, עם התפשטותם הם ממשיכים להתעצב. בשלב זה השימוש בתרנגול נעשה מוחלט, והפרקטיקה לובשת צורות מוגדרות ומפורטות יותר. בספר "מנהגי מהרי"ל" אנו קוראים שמנהגו היה "ליטול תרנגול לבן לכפרה, דחטאים אדומים הם, ויתקיים ביה אם יאדימו כתולע כצמר יהיו". הסימבוליות של הצבע הלבן, ובוודאי הקישור ללשון הזהורית שהייתה קשורה בעבודת המקדש ביום הקדוש, הפכו לחלק בלתי נפרד מן הטקס, והרמ"א עצמו קבע פרט זה כחלק מגוף המנהג.
אך בנקודה זו אנו נחשפים גם למחלוקת פנימית בקרב פוסקי אשכנז. ר' יואל סירקיש, בעל "בית חדש" (הב"ח), קורא לבטל את החיפוש אחר התרנגול הלבן דווקא: "בזה ודאי יש לחוש קצת לדרכי האמורי, כשמחזר ושואל אחר תרנגול לבן" (אורח חיים, תרה). מבחינתו, החיפוש הדווקני אחר צבע מסוים, ולא השחיטה עצמה, הוא שמקרב את המנהג לכישוף. זו דוגמה לכוח שמפעילה ההלכה על מנהג: לא התנגדות גורפת, אלא ניסיון לבטל פרט ספציפי בעל מטען בעייתי.
תופעה דומה חלה על פרט נוסף: הסמיכה. בתשובת הגאונים השנייה מתואר כיצד המתכפר "מניח ידו על ראש התרנגול, תבנית סמיכה, וסומך ידו עליו ושוחטו לאלתר". גרטנר כבר העיר שרכיב זה אינו חלק מן הטקס המקורי אלא תוספת מאוחרת. גם אותה הרמ"א מאמץ במפורש: "וסמך ידיו עליו, דמות הקרבן". הסימבוליקה כאן כבר יותר רדיקלית: היהודי, בביתו, נוטל ריטואל מעולם הקורבנות ומבקש להחיות בו את שפת המקדש החרב. מנהג חסר אב ואם, מקבל חיבור אל האב והאם של כל הטקסים היהודיים: עבודת הקורבנות. גם כאן קמו מתנגדים: ר' דוד הלוי סגל, בעל "טורי זהב" וחתנו של הב"ח, תוקף בחריפות: "תמוה הוא מאוד בעיני, דזה נראה כמקדיש קדשים ושוחטן בחוץ... יש למנוע דבר זה". מבחינתו, זהו חיקוי אסור ומסוכן של עבודת הקורבנות.
המטען הסמלי הזה מוליד גם פרשנויות מורכבות יותר. כך מנסח ה"משנה ברורה", בעקבות חיבורים קדומים: "ויחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה הכל היה ראוי לבוא עליו, ועל ידי תשובתו הקדוש ברוך הוא מסלק הגזירה מעליו ונתקיים דוגמתו בעוף הזה, וכן כתבו הראשונים טעם הקרבן הבא על השוגג". אך כשם שהשימוש בשפת הקורבנות נושא עימו עוצמה, הוא נושא עימו גם את הביקורת הנצחית עליה, אותה ביקורת נבואית, "למה לי רוב זבחיכם", המלווה את היהדות מימי המקרא. הדים לביקורת הזו יימצאו בהמשך הדיון.
שעיר לעזאזל
לעדותו של ר' חיים ויטאל ב"שער הכוונות" (דרושי יום כיפור, הקדמה), שלפיה האר"י היה "נזהר מאד" לקיים את מנהג הכפרות דווקא בתרנגול לבן, הייתה השפעה מכרעת על קבלת המנהג בקרב עדות ישראל בארצות האסלאם, למרות התנגדות השולחן ערוך. אך נוסף על כך, האר"י הטעין את המנהג בסמלים חדשים על פי תורת הסוד. במסגרת זו לא נוכל לעמוד על הדברים בהרחבה, ונציין רק שהאר"י קושר בין שחיטת התרנגול ובין השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים.
ר' יוסף חיים מבגדד, ה"בן איש חי", אף מעיד שהקישור הזה נכנס לנוסח הנאמר בשעת הטקס: "יהי רצון שתועיל כפרה זו כמו שעיר המשתלח" (שו"ת תורה לשמה, קנה). הוא מסביר שתפיסה זו רואה במנהג הכפרות משמעות אחרת מכפרת הקורבן: "כאן קורים אותם כפרות לשון כופר נפש... כמו שעיר, כי לא היה קרב על גבי המזבח, אלא עניינו לפי הפשט הנגלה היה גם כן כמו כופר נפש". חיבור זה הופך את הכפרות למעין תמונת מראה של מרכיב דומיננטי נוסף בעיצובו: מתן הצדקה.
השוחטים לא עמדו בקצב
הצדקה מופיעה כבר בתשובת הגאונים הראשונה, שם בשר התרנגול חולק לעניים "כדי שיהא כפרה על נפשנו", אך בשלב זה היא טפלה לעיקרון התמורה. תפקיד מכריע בהתפתחות מרכיב זה קשור אף הוא בספר מנהגי מהרי"ל:
יש מקומות שנותנים הכפרות גופן לעניים, והוכשר מנהג ריינוס שנותנים מעות שוויים לעניים, דאז לא מתבייש העני מלקבלם. אבל כשנותנים את התרנגול גופו, אומר העני: זה השליך עוונותיו על תרנגול זה, ונבזה אני לו ששלחו אלי.
הכוח הפועל כאן הוא תודעת ההמון, וליתר דיוק תחושת הבושה של הנזקקים: התפיסה היא שגוף התרנגול נושא ממש את עוונות המתכפר. לתודעה זו, של העברה כמעט פיזית, יש עיגון בנוסח הכפרה המובא בפנקס מנהגי מרסיי:
גוף של זה תחת גוף של זה, גבהו של זה כנגד גבהו של זה, דמו של זה כנגד דמו של זה.
בעקבות זאת התפתח מנהג לתת לעניים את שווי התרנגול בכסף, במקום את גופו. הרמ"א מציג זאת כאפשרות בלבד: "ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים". חשוב להדגיש: בשלב זה המעות אינן חלק מטקס הכפרה עצמו, אלא מגיעות רק לאחר מכן, כאשר פודים את גוף התרנגול שכבר נשחט.
כאן כדאי לעצור ולחזור אל השאלה שבה פתחנו: מניין צמח המנהג הרווח כיום, לעשות את כל הכפרות במעות מלכתחילה, בלי תרנגול כלל? התשובה מפתיעה: המנהג לא צמח מהכרעה עקרונית, אלא מבעיה טכנית. בשלהי המאה ה־18 מתאר ר' אברהם דנציג, בעל "חיי אדם", עד כמה השתרש המנהג בלב ההמון:
כמעט שכפרות ואכילת מצה נחשב להם למצווה אחת, וסוברים שאין להם כפרה ביום הכיפורים אם לא בתרנגול (כלל קמד סעיף ד).
לצד זאת הוא מתאר בעיה מעשית חמורה: הגידול המהיר של האוכלוסייה היהודית הותיר את השוחטים חסרי יכולת לעמוד בקצב הנדרש מהם בערב יום הכיפורים ולהקפיד כראוי על דיני השחיטה, דבר שהוביל לריבוי נבלות וטרפות. לראשונה המציאות הטכנית עצמה – לא ההלכה, לא הסמל ולא תודעת ההמון – היא הכוח הפועל ומכריע את גורל המנהג. לפיכך מציע החיי אדם פתרון יצירתי: "טוב יותר היה להם לסבב על ראשיהם במעות". הוא מודה שמקור השראתו הוא נוהג עממי שכבר רווח בקרב עמי הארץ, "שאם אי אפשר להם להשיג תרנגול, אזי מסבבין במעות", ובנוסף הוא נשען על הד רחוק מן העבר, תשובת רש"י, זו שתיארה כפרות הנעשות לא על ידי בעל חיים. מרגע זה המעות אינן עוד "פדיון" לגוף התרנגול, אלא הופכות בעצמן ל"חומר הגלם" שעומד במרכז הטקס.
אך לא רק הפרקטיקה משתנה: מרכיב הצדקה, שעד כה היה נלווה בלבד, מקבל כעת את מלוא הבמה.
מקרה בוחן מרתק למתח שבין תודעת הצדקה לתודעה הקבלית של הטקס עולה בשתי פסיקות של רבנים בני המאה ה־19, סביב השאלה: מה הדין אם נמצאה התרנגולת טרפה? שתי תשובות, משני קצוות העולם היהודי, מגיעות לאותה מסקנה מטעמים הפוכים לגמרי. ר' יוסף חיים מבגדד, המצדד בחיבור שיוצר האר"י בין הכפרות לשעיר המשתלח, פוסק שאין צורך בכפרה נוספת: "כי כל התיקון נעשה על ידי השחיטה דווקא" (שו"ת תורה לשמה, שם), כשם שגם בשעיר עצמו ייתכן מום נסתר והדבר אינו פוגם בתיקון. ר' נתן נטע לנדאו, בשו"ת "כנף רננה", מגיע לאותה הכרעה מהכיוון ההפוך לגמרי: "דעיקר ענין הכפרות הוא מה שנותנים דמיהן לעניים, ואין נפקא מינה בין כשרה לטרפה, ויתן דמי הטרפה לעניים ונבחר לה' מזבח" (סימן נט). מבחינתו מתן הכסף הוא עיקר המנהג, ולכן הטרפת הבהמה אינה רלוונטית כלל.
זו תמצית הדיון כולו: מנהג שאין לו מקור ידוע, מגיע כעבור מאות שנות פרשנות, דקויות הלכתיות ושינויים, לנקודה שבה שני חכמים חולקים לחלוטין על משמעותו ומסכימים לחלוטין על אופן ביצועו.
תודעת הצדקה עומדת בניגוד לתודעה הקבלית של הטקס, כפי שמבהיר ר' חיים סופר, בעל "כף החיים": "דאין הכוונה ליתן אותם לעניים אפילו שיהיה יותר טוב, רק כי הכוונה למתק את הדינים" (אורח חיים שם, ו). לדבריו, נתינת הכסף לעני היא תולדה משנית, לא תכלית המנהג. לעומת זאת, הפסוק שמביא ה"כנף רננה" בסוף דבריו, "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" (משלי כא, ג), מהדהד דווקא את הביקורת המקראית על הפער בין העבודה הפולחנית לעבודה החברתית. כך הופך הפולמוס סביב הכפרות לפרק קטן במאבק עתיק יומין: המתח שבין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו, בין המעשה הטקסי לכוונת הלב, בין הכפרה לתשובה.
הבשר והלב
עמדנו על רגע המעבר מתרנגול למעות. אך קופסאות הקרטון של ימינו משקפות מעבר נוסף. כאשר מתבוננים כיום במנהג הכפרות, קשה שלא להבחין באפילוג האפרורי שנגזר עליו. הדרמה הסוערת של שדה הכוחות ההיסטורי שקעה כמעט לחלוטין, ושאריות הבשר והדם נבלעו כליל בתוך הקרטון. עבור מייסדי מנהג המעות, הלא הם עמי הארץ שסיבבו מטבע מעל ראשם כתחליף לתרנגול, משמעות הטקס כללה עדיין את יסוד ה"תמורה". אך בתרומה סתמית לעמותה, כמדומה, לא נותר מיסוד זה דבר, ובידינו נותרה רק צדקה רגילה שקיבלה שם מרשים.
דבריו של המאירי, שכאמור מתח ביקורת על מנהג הכפרות בתרנגול, רלוונטיים גם עבורנו כיום:
שאין הכונה במנהג רק להעיר לב האדם ולהרעידו להיות מראה את עצמו כאלו הוא ובני ביתו מחויבים לשם מצד עונותיו ושאם ישוב לשם בכל לבו יהפך השם אליו את הקללה לברכה (משיב נפש ב, ח).
האומנם מנהג הכפרות בימינו עדיין משרת את המטרה הזו? היש בכוחן של קופסאות הקרטון "להעיר לב האדם ולהרעידו"? המאירי טוען שמעיקרא תפקידו של מרכיב הצדקה הוא לחלץ את המעשה הטקסי מלהיות אקט חיצוני ועקר, "והוא שהיה מכלל המנהג היותם סמוך לזה מרבים בצדקה לשלוח מנות לאביונים עם התרנגולים ההם איש כמתנת ידו". אך מה נותר מהמנהג כאשר נותר ממנו רק מרכיב אחד, והאיזון העדין שבין המתחים והכוחות שרוחשים בו נמוג?
היעלמותו השקטה של המנהג אינה עניין להיסטוריה ההלכתית בלבד, והיא מציבה מראה נוקבת מול החוויה הדתית המודרנית: מה מאבד האדם הדתי שתהליכי התשובה והכפרה שלו באים לידי ביטוי רק במסגרת של מילים ומחשבה בלבד, תוך ויתור על ממדים פיזיים ומוחשיים? ולצד זאת שאלה לנו כציבור וכחברה - האומנם המנהג כבר גווע ואיננו, או שהוא עשוי עדיין לשוב ולהתהוות באמצעות סמלים ופרקטיקה מחודשת?
עוד כתבות בנושא
