בתפילת כל נדרי, על סיפו של היום הקדוש לנו ביותר,

כל קהילות ישראל עומדות ומתירות יחד את נדרי ושבועות השנה החולפת. איש־איש והבטחותיו, איש־איש ומחויבויותיו, איש־איש ושבועותיו, ועם זאת, אנחנו עומדות ועומדים כאיש אחד בלב אחד וכל קהילה שרה, בניגונה המיוחד: "בְּכֻלְּהוֹן אִיחֲרַטְנָא בְהוֹן, כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן". בכולם אנחנו מתחרטים. כולם יהיו מותרים.

ככל אדם, משנה לשנה נערמות בי חרטות רבות. אך אם יש חרטה אחת שאני נושא בעומק ליבי, זו החרטה על מה שחלילה וחס, אולי החמצנו. חרטה על הזדמנות יקרה ועצומה שלא מיהרנו לתפוס בשתי ידיים.

הזדמנות שנולדה מתוך השבר הגדול ביותר בתולדות המדינה שלנו. שהתעוררה מתוך רגש עמוק של ערבות ושותפות גורל ששטף אותנו לפני שלוש שנים. ההזדמנות לאחדות ולאיחוי הקרעים. כולנו זוכרים איך נוכח הטבח ב־7 באוקטובר, מתוך התהום שנפערה בחיינו, נשבה פתאום רוח חזקה, מפעימה, של אהבת אחיות ואחים. של שבירת מחיצות, של אחווה. כולנו הרגשנו אותה.

הרוח הזאת, שבאה תוך סערה עצומה, נשאה עמה בשורה חדשה - שאפשר גם אחרת. היא הזכירה לנו את המקור שלנו, ואת התקווה המשותפת: להיות עם חופשי בארצנו, יחד. לצד הכאב האיום שחשנו, זרחה גם האפשרות לתיקון.

אבל מאז, נדמה שלעיתים קרובות מדי אנחנו חוזרים אל המחיצות. כמעט כל קבוצה בישראל מרגישה היום במידה זו או אחרת שהיא מיעוט מאוים, מיעוט שנדרש כל הזמן להגן על עצם קיומו ועל מקומו. וכשכל אחד מאיתנו רואה את עצמו כמי שנמצא לבדו מול האחרים, אנחנו הולכים ונעשים אוסף של איים: כל אי מבקש להסתגר בתוך גבולותיו. כך, במקום מדינה אחת שיש בה מחלוקות רבות, אנחנו עלולים להפוך למדינה של קהילות נפרדות, שחיות זו לצד זו אך אינן מרגישות עוד שהן חולקות בית אחד.

ועכשיו, כשאנו עומדים בפתח השנה החדשה, אני מבקש להזכיר ולזכור שעוד לא מאוחר. שגם עכשיו זו שעת רחמים ועת רצון, וגם עכשיו שערי תיקון וריפוי אינם נעולים בפנינו. אנחנו צריכים לשאוף לנסח יחד את הברית הישראלית החדשה, ולחתום עליה יחד, מתוך נכונות ותקווה.

אנחנו מוכרחים לדעת לחיות יחד לא רק בשדה הקרב. מותר להתווכח, מותר להיאבק על אמיתות וערכים שמבקשים לקבל מקום בתוך השדה הישראלי הרחב. אבל כל זה חייב להיעשות מתוך תחושת שייכות למקום הזה ולאנשיו המופלאים, מתוך מחויבות עמוקה לחוק, ומתוך תקווה אמיתית למחר משותף. לשם כך הקמתי בבית הנשיא את "מחליפים מילה" תנועה כלל־ישראלית שמבקשת להפגיש ישראלים שונים מכל הקצוות. ולכן שוב ושוב אני חוזר על המנטרה – בחירות אינן מלחמת אזרחים. אחריהן, עדיין נבנה כאן כולנו יחד את המחר הישראלי המשותף לכולנו.

אלה בעיניי שלושת היסודות שעליהם יכולה להיבנות הברית הישראלית החדשה: חוק, שייכות ומחר משותף. חוק - משום שאין חברה יכולה להתקיים אם כל קבוצה מכירה בחוק רק כשהוא נוח לה ומגן עליה. שייכות - משום שאי אפשר לבנות כאן בית משותף אם חלק מאיתנו מרגישים תמיד אורחים, או מודרים, בתוך הבית הזה. ומחר משותף - משום שהמחלוקות בינינו יכולות להיות עמוקות, אבל חיינו אינם מסלולים נפרדים. אנחנו חולקים את אותו מקום, את אותה אחריות ואת אותו עתיד. הברית הזאת לא דורשת מאיתנו להסכים על הכול. זה לא מציאותי. היא מבקשת מאיתנו להסכים על הדבר הבסיסי יותר: שאנחנו כאן יחד, ושאנחנו בוחרים להמשיך להיות כאן. יחד.