בלי סימני קריאה: מגילת רות מלמדת אותנו איך מתמודדים עם משבר

"עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה", כתב הרב אלחנן ניר בשיר שעורר הדים רבים. מילים אלו נכתבו תחת הרושם הראשוני של אירועי שבעה באוקטובר, וביטאו זעקת לב ובקשה לשינוי. הן נבעו מתוך ידיעה עמוקה שמשהו יסודי השתנה, ושקו השבר שחצינו אינו רק צבאי או פוליטי, אלא גם רוחני ותיאולוגי. העולם כפי שהכרנו אותו, לא ישוב להיות כפי שהיה, והשבר הזה דורש איחוי לא רק במרחבי הנפש והביטחון, אלא גם במישור התורה והרוח.

מאז חלפו כבר למעלה משנתיים וחצי, תקופה שבה אנו מוצאים את עצמנו צועדים בשני נתיבים מקבילים. האחד חוזר בכוח המשיכה הטבעי אל המוכר, אל השפה הדתית הישנה והנוחה המבקשת לסגור את הקרע במהירות. הנתיב השני, פצוע ומדמם, מסרב לכסות על התהום ומזכיר לנו שוב ושוב שהשבר עודו חי. בתוך המתח הזה נעשו ניסיונות למצוא פשר למאורעות ולצקת לתוכם תבניות של משמעות, חלקם אף בבמה זו.

בשיח הרוחני שהתפתח מאז האסון, ניתן לזהות שני קטבים מרכזיים. בקוטב הראשון עומד הניסיון למצוא פשר רוחני ברור. גישה זו מבקשת לגייס את המערכת התיאולוגית הקלאסית של שכר ועונש, או לחילופין כזו המזהה באירועים מהלך גאולי ואף ניסי. ניסיונות אלו באו לידי ביטוי בדרכים שונות, ואף בחיבור ייעודי שנכתב על ידי רבנים. גישה זו נתקלה גם בהתנגדויות מצד מי שזיהו אותה כשטחית ואף פוגענית, כזו המדלגת מעל רגשותיהם של אלו שביתם חרב עליהם, בדומה לרעיו של איוב המנסים להסביר לו מדוע הוא סובל בזמן שהוא מתבוסס באפרו.

מנגד עומדת גישה המבטאת זהירות וענווה. גישה זו, השואבת גם היא השראה מהמקרא ובעיקר מספר איוב, מבקשת להימנע מכל פרשנות, מתוך הכרה במגבלות השכל האנושי לתת פרשנות רוחנית ודתית למאורעות החיים, ובמיוחד נוכח אסונות יוצאי דופן בהיקפם ובחומרתם. אלא שגם כאן טמונה סכנה: הענווה עלולה להפוך לשיתוק רוחני, ולוויתור על הדרישה לצמיחה ולדיאלוג עם אלוהים.

המקרא מזהה בגישה זו גם אפשרות לחטא חמור, המרחיק מהאדם את האפשרות לזהות במציאות את ההשגחה האלוהית. אזהרה זו מופיעה בביטוי החוזר בפסוקי הקללות בפרשת בחוקותי שקראנו לאחרונה: "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי". רבים מן הפרשנים מזהים בשורש "קרי" הטיה של המילה "מקרה", כפי שמסביר למשל רבנו בחיי:

וכאשר יבואו עליו צרות ומקרים, שיודה עלי פשעו לה', ויחשוב כי אין זה אלא מצד חטאו, ולא שיתלה אותם במקרה. כי אם יתלה זה במקרה, הנה הקב"ה יוסיף לו מאותו מקרה, וזהו שאמר "וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי, וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי".

פירוש זה מתכתב גם עם אחד מן ההסברים לחטאו של עמלק, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ". עמלק מקרר את המשמעות והופך את המציאות למקרית ונעדרת השגחה.

מציאות פרומה

אל מול שני הקטבים הללו, אני מבקשת להציע את מגילת רות כמודל להתבוננות עדינה במציאות. מגילת רות נפתחת בטרגדיה המזכירה את זו של איוב: נעמי מאבדת את אישה, את בניה ואת נכסיה בארץ נכר, וחוזרת לבית־לחם חסרת כול. בשלב הראשון, נעמי אינה מקבלת את ייסוריה באהבה, אך גם אינה מכחישה את מקורם. היא מייחסת אותם לאלוהים, אך חווה זאת כפגיעה אישית חסרת פשר, ושרויה בכאב ובמרירות הבאים לידי ביטוי בשינוי שמה: "וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁ־דַּי לִי מְאֹד".

המפנה במגילה מתרחש דרך האירוע המפתיע המתואר בפסוק: "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז". השורש "מקרה", שחוזר כאן פעמיים, הוא נדיר יחסית במקרא. אך כפי שראינו קודם בפרשת הקללות ואצל עמלק, הוא מבטא מציאות הרומזת למעורבות אלוהית אך מותיר אותה כרמז בלבד, משאיר מקום לפרשנות האנושית. קוראי המגילה חשים כאן אירוניה חזקה: הרי ברור לנו שזו השגחה, ושיד ה' כיוונה את רות דווקא לשדה הגואל. מדוע, אם כן, בוחר המקרא להתייחס לכך כאל מקרה?

נראה שהתשובה נעוצה בעדינות של המגילה. המקרא מסרב לנסח את הגאולה כהתערבות גלויה וכפויה. הוא משאיר את המציאות "פרומה" ומכנה אותה "מקרה", כדי להותיר את מלאכת הפרשנות לגיבורים עצמם, במקרה הזה לנעמי ששומעת את סיפור המפגש בין רות לבועז בשדה, ומכריזה מיד: "בָּרוּךְ הוּא לַה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים". המשמעות שמעניקה נעמי לסיפור איננה מוכתבת מלמעלה; היא צומחת מלמטה, מתוך הקצב הרגשי של האדם הסובל.

אם נתבונן בתהליך שעוברת נעמי במגילה, נראה כי היא אינה ממהרת למצוא פשר או נחמה במאורעות חייה, ומסתפקת בידיעה שיצאה בה יד ה' ושאין מדובר בגורל עיוור ואכזרי. עם זאת, היא אינה מתבצרת בסבלה, ונכונה לשיח מתמיד עם המציאות. ברגע שיש מפנה לטובה, גם כזה שאינו ישיר וגלוי, היא נכונה להעניק לחייה פרשנות מיטיבה.

דרך התבוננות בתהליך של נעמי ניתן לראות שמתן משמעות הוא תהליך הדורש זמן. אי אפשר להאיץ במי שנמצא בתוך השבר "למצוא משמעות". נעמי נאמנה למקומה הרגשי, אך שומרת על גמישות. היא נכונה להקשיב למציאות ולזהות בה את יד ה' כשהיא מופיעה בצורה של חסד במפגש אנושי פשוט. רגע זה הוא גם נקודת מפנה באופן שבו נעמי נוכחת בעולם: היא משתחררת מהמרירות, פועלת בעצמה לשנות את גורלה, והופכת לשותפה פעילה עם א־לוהים בגאולתה שלה ושל רות.

אל מול סבלה של נעמי ניצבת רות, שאינה מנסה למצוא הצדקה לסבל. בדומה לרעי איוב ששתקו יחד עמו בימי האבל הראשונים, רות ונעמי הולכות חזרה לבית לחם בשתיקה. אך בניגוד לרעי איוב, שלאחר השתיקה נטלו על עצמם את תפקיד הפרשנים, רות ניצבת בשתיקה לצד נעמי עד אשר האחרונה עוברת את השינוי באופן עצמאי.

שתיהן מלמדות אותנו דרך, הן ביחס לאדם הסובל והן ביחס למלווה אותו. שתיהן מחזיקות בידיעה הגדולה שיש סיפור מארגן ויש השגחה מכוונת, אך מבלי לתת פרשנות ולכפות אותה באופן שטחי או פוגעני. רות מלווה את נעמי בשתיקה נאמנה; היא לא מנסה "לנחם" בהסברים תיאולוגיים אלא הולכת איתה, יוצאת עבורה לשדה ומאפשרת ל"מקרה" להתרחש. הליווי של רות מבטא את היכולת "להחזיק עבור מישהו מבחוץ את הידיעה שיש פשר", עד שיוכל לזהות אותו בעצמו.

גאולת ההלכה

המהלך של מגילת רות אינו מסתיים ברובד האישי, אלא מתרחב לשינוי של התורה עצמה. התורה החדשה שמתגלה במגילה היא התורה שבעל פה, המתגלית גם היא בעדינותה באמצעות דמותו של בועז, אשר אינו פועל מתוך דוגמטיות קשיחה אלא מתוך הקשבה עמוקה לחיים. הוא מבין שהחסד של רות דורש פרשנות חדשה של ההלכה; הוא גואל את התורה בדיוק כפי שהוא גואל את השדה ואת רות.

אולי זו הסיבה שמגילת רות נקראת בשבועות, כמייצגת את החיבור בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. זוהי תורה שאינה פועלת במנותק מהאדם, אלא דורשת משמעות מתוך המציאות, ומתוכה מבארת הלכות חדשות בדו־שיח חי שאינו פוסק.

אני מזהה במגילת רות מודל ואפשרות לתורה חדשה שיש בה עדינות, והיא צומחת מהארץ בבחינת "אמת מארץ תצמח". תורה שיודעת לשתוק עם הסובל, ללוות אותו בנאמנות ולחכות לרגע שבו ה"מקרה" יהפוך לפשר וצמיחה. כזו שמלמדת אותנו להחזיק את האמונה בהשגחה כהזמנה לדו־שיח, ולא כידיעה ברורה ומוחלטת. אולי תפקידנו כעת הוא להיות בועז, רות ונעמי כלפי עצמנו וזה כלפי זה; לפעול בחסד בתוך עולם שנראה מקרי, להקשיב לקצב הרגשי של השבר, ולהיות מוכנים לחדש את שפת התורה שלנו מתוך המפגש החי עם הכאב והתקווה.

ואולי מתוך כך נזכה לגאולה העדינה של המקרה האנושי, ויוכל לצמוח הפשר העמוק שאנו כה זקוקים לו. נתפלל ששברי הלוחות המונחים מאז שבעה באוקטובר ינבעו לתורה חדשה שיש בה חסד והקשבה, נחמה וצמיחה.

ד״ר מרים שיפרוביץ היא מרצה למקרא וחינוך במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, ולומדת ליווי רוחני