נפוליאון תמיד עבד קשה. פעם העיד שמאז יצא מבית הספר לקצינים תמיד עבד 16 שעות ביממה. הוא שנא בזבוז זמן: בזמן שהתגלח או התרחץ היה אחד ממשרתיו מקריא לו מכתבים וחדשות. אני לא ממליץ על אורח החיים הזה כמנהג קבוע, אבל הוא יכול להסביר חלק מהצלחותיו המדהימות של הגנרל הצרפתי. ללחץ יש גם יתרונות.

ערב פסח הוא יום קשוח; בשנים בלי מלחמות, זה אולי היום הלחוץ ביותר בשנה. אנחנו נוטים לראות זאת כאילוץ מצער: אין ברירה אלא לעבוד קשה ביום הזה, כדי שנוכל לשבת נינוחים בליל הסדר. אבל האמת היא שגם ליל הסדר עצמו אינו זמן מאוד רגוע – ונראה שהוא גם לא אמור להיות. "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן", אמרה התורה, ובני עדות המזרח פותחים בהכרזה דומה את ההגדה: "בבהילו יצאנו ממצרים".

התורה לא אומרת כלום על ערב סוכות, אך היא מתייחסת במפורש לערב יום הכיפורים ולערב פסח. כשם שערב יום כיפור אינו רק הזמן שמעבירים לפני הצום, אלא יש לו אופי משל עצמו, כך גם ערב פסח. למעשה, כאשר התורה מדברת על "חג הפסח" היא מדברת על ערב פסח, י"ד בניסן, ועל ליל הסדר; את שאר ימי החג היא מכנה "חג המצות". בחג המצות אנו זוכרים את יציאת מצרים; בחג הפסח שפותח אותו אנו מדגישים את נס ההצלה בחיפזון.

ההצלה שעליה מדברת התורה היא ההגנה מפני מכת בכורות, שחולל ה' עצמו. החג לא נקרא על שם הישועה משעבוד מצרים, אלא על שם הישועה מיד ה': "וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". ההצלה הזו אינה מבטאת רק הגנה פיזית, אלא היא בעיקר ביטוי עילאי של בחירה ואהבה: "כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם". את ההצלה והבחירה אנו חוגגים לא בשלווה ובנחת, אלא בחיפזון מתוח. הרופאה שלי המליצה לי על בדיקת אקו לב במאמץ, רק ליתר ביטחון, ומזה למדתי שהלב מגלה את צפונותיו בזמן של לחץ יותר מאשר בזמני שלווה. ליל מכת בכורות היה מבחן הלב במאמץ של עם ישראל.

המילה "נחת" היא ביטוי יהודי מקורי, שמופיע רק בעברית וביידיש, וקשה מאוד לתרגם אותו לשפות אחרות. הוא מבטא שמחה, סיפוק וגאווה על הישגים של בן משפחה, בעיקר ילד. אך בעברית הישראלית של המאה ה־21 הולך המושג הזה ומשתנה. כאשר צעירים ישראלים מדברים על "נחת" הם מתכוונים בעיקר לשלווה נינוחה, בלי לחץ. ידידי הרב אמנון בזק סיפר שבשלושים השנים שבהן שהה במחיצת הרב שלנו, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, שמע ממנו רק פעם אחת את המילה "שונא". היה זה כשהרב אמר: "אני שונא עצלנות". ה"נחת" במובנה העכשווי עלולה להידרדר לעצלנות כזו. אני עפר לרגליו של הדור הזה, דור הניצחון, שהוכיח שהוא מְתפקד מצוין גם בלחץ הנורא ביותר. הלוואי שיממשו מינון נמוך של היכולת המדהימה הזו גם בימי חולין.

לחץ קיצוני הוא באמת אילוץ כפוי, שאיננו רוצים לחיות איתו לאורך זמן; אבל מתח מתון מוסיף לחיינו דריכות ועוצמה. יש לחץ רע: "הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם". הגר"א פירש שהכוונה למגורים צפופים ודחוקים. להצטופף עם השכנים במקלט – זה לחץ רע; להיות דרוכים ומוכנים תמיד ולהיזהר משאננות – זה לחץ טוב. הרב יעקב מדן כתב בספרו "כי קרוב אליך" שבמצרים אכלו בני ישראל מצות דלות, והם חשבו שעִם גאולתם יוכלו להכין בשלווה לחם חמץ משובח; אך למעשה יצאו בחיפזון ולכן אכלו רק מצות. מזה למדו לקח חשוב: חירות אינה הזכות לאכול סעודה מפנקת של לחם עשיר, אלא הזכות לבחור באכילת מצה כמבטאת את הערכים שלך־עצמך, ולא של הנוגש המצרי. והרי זה סמל לחיינו העצמאיים בארץ הזאת, שהם לעיתים קשים ומתוחים – אבל הם שלנו.

ההכנות לפסח הן זמן מלחיץ, ולפעמים אני רואה אנשים שעצם הלחץ הזה מלחיץ אותם עוד יותר. הרי אין אמירה מלחיצה יותר מאשר "תירגע", ואנשים שלמדו לחשוב ששלווה ונחת הם משאת נפש בלעדית כועסים על עצמם כשהם לא מצליחים להיות שלווים כל כך. הם מסתכלים על השכנים שנסעו לנופש בשבוע שלפני פסח ושואלים את עצמם: למה אני לא יכול להיות כל כך רגוע? אני מפרגן למי שמצליח לגייס שלוות נפש כזו, אבל דווקא לחץ מתון בערב פסח הוא הנורמה. אולי מחר ננוח, אבל בינתיים "בבהילו יצאנו ממצרים".