פעורי פה ונטולי נשימה, ישבנו בסעודת שבת בעיצומה של המלחמה סביב החתן שלנו. עקבנו אחר רגעי האימה והתופת שעברו עליו בשמחת תורה בכפר עזה. ניסינו להיות עימו, להבין משהו ממה שעבר עליו שם. גאווה מילאה את הלב כשתיאר רגעי גבורה, איך נלחם לבדו חשוף על הגג מול מאות מחבלים בשכונה הצעירה. כאשר סיפר על רגעי אמונה שנתנה כוח, על רגעים ניסיים של שמירה והצלה, דמעות התרגשות והקלה זלגו על הלחי. כשלא היו בנו מילים, שרנו בתחושת הודיה עמוקה על כך שהוא נשאר איתנו, והנה הגיע הביתה בריא ושלם. כמו ברכבת הרים השתנו הנופים בסיפוריו, וכך הרגשות והתחושות.
גם סביב שולחן הסדר, נתמיד כהרגלנו: נתחיל בגנות ונסיים בשבח. במקום בניסים ובנפלאות, נתחיל בזיכרון התופת של "עבדים היינו". מתוך המרחב המוגן של הבית, נשוב לגעת בטראומה. זו מהותו של חג הפסח היהודי, וזו מטרתו של טיפול מיטיב: לזכור ולעבד את הכאב בסביבה בטוחה, כדי לפתוח דלת להחלמה ולצמיחה. כאשר התמודדויות עם טראומות מהקרב ומהשבי, מפגיעות מיניות ומפגיעה בחסרי ישע, נוֹכחוֹת כל כך, הציווי העתיק להביט בגנות הופך לשער הכרחי בדרך לריפוי וגאולה. יותר מתמיד, נרקום את סיפור היציאה ממצרים בסיפורה של החלמה מטראומה שאנו עטופים בה.
עבור העבד העברי במצרים, המציאות היא לולאה אינסופית של חוסר אונים, קיפאון וייאוש. שעבוד מצרים הוא סכנה קולקטיבית של עם מול עם, כמו במלחמה, אולם הוא גם אישי מאוד וחודר לכל בית, לכל גוף ונפש. הגברים והנשים, הילדים והזקנים, כולם נפגעים באופן אישי ממתעמריהם המצרים. בחברה הישראלית הורגלנו לפצל: גברים נפגעים בקרבות מאויב קולקטיבי וחסר פנים, נשים סובלות מפגיעות מיניות בתוך מערכות יחסים אישיות. הסימפטומים של הטראומות השונות דומים להפליא. הפסוק צורב זאת במושג "קוצר רוח", ורש"י מזקק בפירושו: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה". תחושת הסכנה הקיומית נחווית במערכת העצבים ומתורגמת לקוצר רוח במובן הפיזי. תעוקה מתמדת בחזה, אין אוויר לנשימה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
בהתמודדות עם טראומה מופיע המנגנון הדיסוציאטיבי, המאפשר ניתוק מן החוויה והתחושתיות. עבודה קשה ללא רגע פנאי היא כורח המציאות, אך גם מאפשרת לא להרגיש. כאבם של העִברִים הוא בלתי נסבל, ולכן לא נגיש. בתוך הייאוש, גם חלומות על עתיד טוב יותר אינם זמינים. כשכל שינוי קטן כרוך במאמץ רב, ההימנעות משינוי תוך היצמדות למוכר היא הבחירה השכיחה. כאב מוכר עדיף על הסיכון והמאמץ הכרוכים בחלימה, תנועה ואכזבה. דיבורים על הארץ מובטחת? נו, באמת.
חיווט מחדש
משה ומרים הם המטפלים האולטימטיביים. הם מחוברים למשאבים פנימיים ולמקורות רוחניים, וליבם פתוח לזולת. אלה שלושה מאפיינים של מנהיגות מיטיבה בשעת משבר. אצל רוב המתמודדים עם טראומה שלושתם אינם זמינים כפי שהיו, ונדרש מישהו חיצוני שיעזור לעוררם שוב.
משה גדל בבית המלך, ואינו מזדהה עם עמדתם הקורבנית של העברים. הוא תומך בתנועה לעבר העתיד. ליבו רגיש לגדי חסר ישע, למריבה בין הניצים, ולא־לוהים המדבר מתוך סנה. סופו לעורר בעברים את אותה ערבות הדדית ופתיחות לדיבור האלוהי.
מרים היא מיילדת מנוסה, המחזקת בקרב היולדת אמון בכוחותיה ובכוח האלוהי המפעם בגופה. היא לא מחליפה את היולדת בתפקידה, אך בחוכמת ליבה תומכת בנשים על המשבר. מרים היא פועה, המלמדת איך להאריך ולהעמיק את הנשימה. כיצד להניע את השינוי הפיזיולוגי והרוחני מכיווץ וקיפאון לתנועת הלידה המחיה.
פירמידות במצרים | צילום: AP
משה מניח מיצג בכיכר העיר: בהופכו את המטה לתנין, הוא מראה לעבדים השקופים שחפץ דומם וממושטר יכול להפוך ליצור חי. ישנה אפשרות של התמרה בעולם. הקערה עתידה להתהפך והעבד ישוב להיות סובייקט חי, בן חורין.
שירת הים מתחילה בחיבור מילים לצלילים עִם המנצח משה, ומתחלפת בשירתה של מרים המאופיינת בהשמעת הקול האותנטי הנובע מהעם. במחול משתחרר הגוף בתנועה חופשית, בהשראת מרים. לשירה ומחול דרושים חיבור לעצמי, אמון בזולת וביטחון בא־לוהים. הם משחררים קיבעונות, תקיעויות ופחדים. הבעת הרגש בתנועה ובקול היא נקודת מפנה שבה הגוף עצמו הופך למרחב גאולי של יצירה. תחנה חשובה בדרך לשמיעת קול א־לוהים במעמד הר סיני.
כיצד משחררים תודעה ששועבדה במשך מאות שנים? המשפט החוזר על עצמו בתוך הייאוש הוא "נולדתי להיות עבד וכך אמות. כך יהיו ילדיי ונכדיי, עד עולם. אין דרך אחרת". בהשלמה עם המציאות המרה, הגוף נחלש יחד עם הרוח והתקווה.
השתלשלות המכות כדרך כיבושה של עיר. איור של מכת ברד | צילום: שאטרסטוק
ניתן לראות בעשר המכות תהליך של "חיווט מחדש" של המוח העברי. בכל מכה מתחדש משהו קטן במערכת העצבים של העבדים: "הנה, הפוגע שלנו אינו כול־יכול". המחשבה שהוא יתעמר לעד, נסדקת עם העדות לכך שמשהו בסדרי עולם משתנה. התערבותו של א־לוהים מהפכת את יחסי הכוחות ומחוללת תקווה באפשרות כזו לדורות. מצווה עלינו להשאיר מקום לא־לוהים במאבקים צודקים, גאוליים.
רגעי החסד והצדק בחיי המתמודדים עם טראומה מלמדים אותם שעשויות להתרחש גם הפתעות טובות. ככל שיסכימו לכך, יזכו לחסד נוסף שיבוא עליהם בתנועה למרחב של החלמה וגאולה. "להוציא את הגלות מישראל" משמעותו לייצב חיווטים חדשים במהלך עשר המכות ושנות המדבר. החוויה הטראומטית הולכת ומשתנה לזיכרון נרטיבי שכבר אינו מציף, מחריד או מעורר. הביטחון בא־לוהים מאפשר הארכה והעמקה של הנשימה. הארץ המובטחת הופכת מחלום למציאות. חוסר אונים הופך ליכולת לשאת נשק, להתגונן ולתקוף. הקיבוע והמוגבלות המחשבתיים מתפתחים לתחושת חירות, בחירה ושליטה במציאות, כדרך נס ארץ־ישראלי המתרחש בדרך הטבע ומותר להתרגל אליו.
לבוא אל פרעה
אל מול התהליך הטרנספורמטיבי של העברים, ניצב פרעה בלב מאובן. הוא דומה לאבטיפוס של הפוגע המפוצל בתוך עצמו: מלך נשגב ביום, הנפנה לעשות את צרכיו ביאור בלילה. הוא רואה את נתיניו כחפצים למימוש מאווייו. פרעה אינו מסוגל לאמפתיה או לסליחה כנה. אם יתרכך ליבו, כל ממלכת השעבוד שבנה – תקרוס. חוטאים מן הזן של פרעה מתקשים מאוד לעבור תהליך של חרטה ושינוי. היכולת האמפתית שלהם מוגבלת ביותר.
במציאות שלנו, בשדה הפגיעות הבין־אישיות, אנו מייחלים לדיאלוג שיחולל תשובה כנה ותיקון בתוך מערכת היחסים. בחלק מן המקרים, גם מי שפגעו מסוגלים לעבור תמורה. ביציאה ממצרים התורה מלמדת שעיקר הגאולה אינו תלוי בשינוי של מי שפגעו, אלא בתנועה הפנימית של מי שנפגעו. מצופה מאיתנו כחברה "לבוא לפני פרעה" ולהתמודד איתו פנים אל פנים. אם לא כדי לשנות אותו, אזי כדי לחולל את הניתוק ממנו.
הזוהר מתאר את גלות מצרים כמצב שבו הדיבור היה אטום בלי קול. בתוך התופת, המילים נאלמות. נותרת חרדת קיום מוחשית, כמו נוכחת בתחתית הבטן. בתהליך ההחלמה מתמוססת התעוקה ומטפסת עם הקול לכיוון מצרי הגרון, בפעולת ההגדה. קשיות העורף והלסתות נרפית בהבעת המהום, לחש, בכי וזעקה. משה מביא את החמלה ואת האפשרות להפוך את הזעקה למילים ודיבור בהירים, אש שחורה על גבי אש לבנה. ליציקת המילים והפיכתן לתבנית סיפור יש ערך מרפא רב, ובפרט כאשר יש מי שיהיו שם בקשב נקי ולב פתוח. מילים האוספות חוויה עמומה, קול המתחבר לדיבור, הם חלק מן הדרך אל הארץ המובטחת.