מעת לעת בוחנים החוקרים את דעותיהם של היסטוריונים בשאלה מהו האירוע המשפיע ביותר בכל הזמנים. רשימת האפשרויות תלויה בעיני המתבונן והיא כוללת את המהפכה התעשייתית, המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית, חייו ומותו של ישו או קורותיו של מוחמד.
כאשר יהודים חוגגים את חג הפסח, הם מציינים את מה שלהבנתם הוא האירוע החשוב ביותר בכל הזמנים: יציאת מצרים. האמת היא שיש לנו ביסוס לא רע לטיעון הזה, למשל העובדה שיציאת מצרים גרמה בעקיפין לרבים מן האירועים החשובים שהזכרנו. במובן זה היא עדות מובהקת לתפקיד יוצא הדופן שהעם היהודי הקטן מילא בהיסטוריה האנושית.
יציאת מצרים שינתה מן היסוד את העם היהודי ואת המוסר שלו. את עשרת הדיברות פותחות המילים "אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". משמעות הציווי הזה היא שלא ניתַן מעמד מוחלט לשום צורה אחרת של אלוהות, או לשום ערך אנושי הדורש מחויבות מוחלטת. לא הכסף ולא הכוח, לא מערכת כלכלית ולא מערכת פוליטית, אין להן הזכות לדרוש נאמנות מוחלטת. כל הדרישות האנושיות הן יחסיות לעומת האל. למעשה, זהו המפתח לכל דמוקרטיה באשר היא.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
מוסר של יציאת מצרים פירושו סיוע לחלש ולעני, הלוואות ללא ריבית לעניים, השארת חלק מן היבולים בשדה עבור הגר, היתום והאלמנה, התייחסות לגר התושב כאזרח. כל אלה יישומים של עקרון יציאת מצרים. במידה שבה הנצרות והאסלאם אימצו את יציאת מצרים כליבה שלהם, כמעט חצי מן העולם עוצב באופן עמוק על ידי האירוע הזה.
בזמנים המודרניים, דימוי הגאולה הפך לחזק מכול. העלייה ביצרנות ובעושר העלתה את הציפיות לחיים טובים יותר. רעיונות מדעיים ותפיסות חדשות של חירות נושאים גם הם את אותו המסר: אל תקבלו את החיסרון או את הסבל כגורל, הבה נשנה את העולם. כיום בני האדם ספוגים כל כך בחזון זכותם לשיפור, שכל ניצוץ מהפכני מצית דליקות ענק. אין זה מקרה, למשל, שמרטין לותר קינג בחר את יציאת מצרים כמצפן המוסרי למאבקם ההרואי של השחורים בארה"ב לשוויון.
עזרה בדרך
יציאת מצרים איננה מציגה את עצמה כהיסטוריה עתיקה וכאירוע חד־פעמי. הדרך המרכזית לזכור אותה היא על ידי החייאתה מחדש כחוויה מתמשכת. כאשר בני חורין חיים מחדש את יציאת מצרים, הזיכרון הופך לדינמיקה מוסרית. תיאור השעבוד מעלה תחושות של סלידה ושל נחישות לעזור לאחרים להימלט מן המצב הזה. כאשר המסובים לשולחן הסדר אוכלים את המרור, הם זוכרים כיצד העבדות גורמת לאנשים לקבל בהדרגה את השעבוד כחלק מהסדר הטבעי של הדברים. בני ישראל נפלו גם הם למלכודת הזאת, ונגאלו בסופו של דבר מכוח התערבותו של הקב"ה באמצעות משה שליחו. מוסר ההשכל הוא שהעבד זקוק לעזרה מבחוץ כדי להתחיל בתהליך היציאה לחירות.
במהלך הסדר, המשפחה גם פועלת כמעבירת זיכרון. העבר איננו נמחק, אלא הופך לחלק פעיל מחייהם של המשתתפים. הורים מספרים את הסיפור לילדיהם, והילדים שואלים שאלות ומשתתפים בדיון. הם חייבים להיות מעורבים ולהצטרף לעבודת הגאולה. כאשר פרעה הציע להניח ליהודים המבוגרים לצאת ממצרים לכמה ימים ולהשאיר את הילדים מאחור, משה דחה את ההצעה והתעקש: "בנערינו ובזקנינו נלך". ליל הסדר מתוכנן בקפידה כדי לשמור על תשומת הלב של הילדים להיסטוריה של עמם, כדי שיחושו דחף פנימי לקחת על עצמם את משימת הברית.
באמצעות הקסם של סיפור משותף, יציאת מצרים היא גאולה המתרחשת כל הזמן מחדש. היא המאורע ההיסטורי המשפיע ביותר משום שהיא מתרחשת מחדש בכל פעם שבני האדם נכנסים מחדש בשעריו.
לידת הטבע
התורה מדגישה הן את הפנים החקלאיות של הפסח והן את הפנים ההיסטוריות שלו. בעולם המקראי מתנהלת מערכת יחסים חזקה אך סמויה בין הטבע ובין ההיסטוריה. האדם הוא איחוד של גוף ונפש. מצבים גופניים משפיעים על השכל ממש כפי שרגשות עזים – קנאה, זעם, תשוקה – משסעים את הגוף. ההתפתחות הרוחנית המלאה ביותר מתקיימת כשבני אדם מרגישים בטוחים ומושרשים בארץ, יושבים תחת גפנם ותחת תאנתם.
בתנ"ך, תופעות אנושיות וטבעיות נקראות בשתי רמות בו־זמנית. בני ישראל הם משפחה אנושית בעלת אינטרסים ודאגות יומיומיות, וגם עדים לנוכחותו של האל בעולם. ארץ ישראל היא בה בעת ארץ זבת חלב ודבש גשמית, וגם הארץ שעיני ה' בה מראשית שנה ועד אחריתה.
השפה והסמליות המקראית מצביעות על האביב כעונה המתאימה לגאולה. לידתה מחדש של האדמה אחרי החורף היא הדרך שבה הטבע מראה שהחיים מנצחים את המוות. האביב הוא האנלוגיה שהטבע מציע לגאולה. פריחת החיים השוברים את אחיזת החורף, מעניקה אמינות לכמיהה האנושית לגאולה. קריאה נכונה של האביב משמיעה את מסר החיים שנולדים מחדש ברמה הביולוגית, יחד עם המסר של יציאת מצרים בדבר הטוב הגובר על הרע וניצחונה של החירות על פני השעבוד.
התנ"ך חוזה עולם שבו מצבים מוסריים ופיזיים מתאחדים, ושבו הטבע וההיסטוריה מאשרים יחד את ניצחון החיים. הפרדיגמה של יציאת מצרים רומזת שתוצאת ההיסטוריה עשויה להיות אביב נצחי. היהדות שלנו אינה אלא הניסיון ההירואי, החוצה את פני ההיסטוריה, להמשיך להאמין ולפעול לשם כך, למרות כל הסופות, החושך והרוע שנתקלנו בהם בדרכנו.