בפרשת שמות אנו צוללים בבת אחת לתוך השעבוד הקשה במצרים. בטרם נגיע לתהליכי היציאה משם, נכון יהיה להתבונן מה סיבתו של השעבוד. התשובה ניתנת בתחילת הפרשה:
וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּו. הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.
דווקא תהליך הריבוי המבורך, הוא שמביא על עם ישראל את הגזירה הקשה. פרעה חושש מהתעצמות שתוביל את העם למרוד, להילחם ולהשתחרר מהאימפריה המצרית. ואולם כלפי חוץ פרעה מתחכם ואינו משתמש בנימוק הביטחוני, אלא מצביע על סיבה אחרת שמצטיירת כהוגנת יותר. הוא יוזם מפעלי פיתוח כלכליים למצרים, ולצורך הממלכה רותם את בני ישראל להיות העובדים שיקימו אותם, עובדים שיהפכו לעבדים.
הכי מעניין
שלושה שיקולים מלוים אפוא את ההתרחשות. השיקול הביטחוני של החשש מעם ישראל; השיקול הפוליטי והחשש "מה יגידו", שמוביל להסתרת הסיבה האמיתית; והשיקול הכלכלי, שהופך לחזות הרשמית של השעבוד.
סימן לבנים
שלושת השיקולים מבטאים צדדים שונים, אבל כולם שייכים למישור הריאל־פוליטי. ואולם, אין זה המישור המרכזי שבו נוהגת התורה לטפל. התורה אינה ספר שייעודו לעסוק במדעי המדינה, אף שהיא עושה זאת לעיתים, כאן ובמקומות נוספים. הזווית המרכזית שתורמת התורה להבנת המאורעות שנזכרים בה היא הסיבתיות המוסרית־דתית, החטא ועונשו. זו מתוארת למשל בפרשת והיה אם שמוע, או לאורך ספר שופטים. זווית זו חושפת את משפטו של הקב"ה, ומצביעה על הגמול האלוקי כסיבתם של המאורעות. לא תמיד תצביע התורה במפורש על החטא כסיבתו של העונש. לעיתים די לה בכך שאחרי תיאור החטא מתוארת המציאות כמתגלגלת אל העונש, כדי להצביע על הקשר הרוחני של החטא והעונש.
במקרה שלנו, לא קשה לזהות את המאורע השלילי שקדם לשעבוד: המריבה בין האחים, בניו של יעקב, ומכירת יוסף למצרים. מאז המכירה הולכת משפחת יעקב ומסתבכת במצרים, עד שהיא מגיעה להשתקעות ולשעבוד. ואכן, יש מחכמי ישראל שהצביעו על שעבוד מצרים כעונש על מכירת יוסף.
אבל אם נמשיך ונחזור לאחור, נפגוש סיבה בעלת אופי עמוק יותר מהטבעיות הריאל־פוליטית או הגמול המוסרי־דתי. כבר בפרשת לך־לך מצביעה התורה על הירידה למצרים, ומלמדת אותנו שהשעבוד הוא לא רק אירוע טבעי או גמול על חטא, אלא חלק מתוכנית אלוקית גדולה. החזון המופלא והנורא של ברית בין הבתרים מציג לעיני אברהם בצורה מפורשת את העתיד לבא על בניו "בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם", עד שיצאו ברכוש גדול ויירשו את הארץ.
רמב"ן, בעקבות המדרש, הצביע על כך שהתוכנית שמפורשת בברית בין הבתרים רמוזה כבר כמה פרקים קודם לכן. אברהם ושרה היורדים למצרים, נמצאים בסכנה בבית פרעה, ולבסוף נושעים בהשגחת ה' ויוצאים ברכוש גדול – הם רמז וסימן לתוכנית האלוקית שמיועדת לבניהם. מעשה אבות סימן לבנים.
שלוש תחנות
אם כן, הצבענו על שלושה טעמים לשעבוד מצרים: פחדו של פרעה, מכירת יוסף, וברית בין הבתרים. שלושת הטעמים מבטאים שלושה מישורים מהותיים שהתורה עוסקת בהם, מן הגלוי ועד הפנימי: פוליטיקה ארצית אנושית, שכר ועונש דתי, ותוכנית היסטורית אלוקית.
ואולם מתחת לפני השטח, כמו במקומות רבים נוספים, רומזים הכתובים לתהליכים ארוכי טווח, הקושרים בין הפרשה שאנו עוסקים בה ובין פרשיות הראשית של התורה, שבהן הונחו יסודות הבריאה ומגמותיה – פרשות הבריאה ואדם הראשון.
פרשתנו פותחת במילים שקשה לטעות בצליליהם. מילות הפסוק "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם", מזכירות לנו את ברכתו של אלוקים לאדם הראשון: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". בשפה הגלויה, הריבוי הגדול של עם ישראל מתאר את הפיכת המשפחה לעם, אך הלשון הרמוזה מלמדת כי הברכה שניתנה לאדם הראשון ולא צלחה בשל חטאו, עוברת מעתה לעם ישראל: אדם הראשון החדש.
גם המבול רמוז בפרשתנו. כמו על דור המבול, גם על עם ישראל נגזרת גזירת מוות מקיפה. בשני המקרים מדובר על טביעה במים. הצדיקים, שם נח וכאן משה, ניצלים באותו אופן ממש: תיבה השטה על פני המים.
עבודת הפרך של בני ישראל במצרים נקשרת לסיפור קדום אחר: בניית מגדל בבל. כנגד "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר", מספרת התורה "וַיְּמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים". בכל התורה, רק שתי פרשיות אלו מזכירות לבנים וחומר.
נמרוד ופרעה הם שני רודנים שיוזמים מפעל בנייה מונומנטלי, רותמים אליו עולם או עם שלם, כשכוונתם האמיתית להעצים את דמותם שלהם ולהתנתק מהקב"ה. נמרוד, כשמו כן הוא, מוביל מהלך של גאווה אנושית ומרידה ביושב במרומים, "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם", ופרעה כופר בקב"ה: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה''.בשפה הגלויה, סיפורו של עם ישראל הוא סיפור היציאה ממצרים, קבלת התורה והכניסה לארץ. אבל בשפת העומק ייעודנו רחב יותר: תיקון העולם ממשברי הבראשית שלו. כדי שיתברכו בנו כל משפחות האדמה, אנו עוברים בתוך שלוש התחנות שעברה האנושות בראשיתה. אנו נכנסים לנעלי אדם הראשון ועוברים ב"מבול" וב"מגדל", כדי לצאת משם לדרך של תיקון העולם.