בין השורות: היהודים לא מיהרו לקבל את החג של מרדכי

במבט ראשון נראה כי פורים נקבע כחג לאומי שנתי בתום אירועי המגילה. החלקים האחרונים של מגילת אסתר מתארים את ההצלה, השמחה, החגיגות והאיגרות שבהן קבעו מרדכי ואסתר את פורים לדורות. אולם במבט מעמיק יותר עולה כי קביעה זו לא התרחשה סמוך לתום המאורעות, וכי נדרש תהליך ארוך של התנגדויות, שכנוע ופשרה עד לקביעתו של פורים כחג רשמי.

לקראת סיומה של מגילת אסתר מתואר כיצד היהודים באותו דור חגגו את הצלתם מגזרות המן במשתה ושמחה, אם כי עשו זאת בימים נפרדים. בעוד "שְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם... בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה", יהודי שושן נקהלו על אויביהם גם בי"ד באדר וחגגו בט"ו באדר. מכל מקום, החגיגה באותה שנה לא נבעה מציווי רשמי אלא מתחושה ספונטנית וטבעית.

מכאן ועד סוף הפרק מסופר על קביעת פורים כחג לדורות, ואולם מהלשון המסורבלת, המגלה טפח ומכסה טפחיים, ניכרים קושי ופולמוס סמוי בקביעת פורים כחג לדורות, כאשר דעת המתנגדים אינה מפורשת.

התגרות מסוכנת

תחילה נעמוד על הקשיים הקיימים בעצם הקביעה של פורים כחג לדורות:

"בל תוסיף". עד אותה עת, כל החגים בלוח השנה נקבעו בתורה. מהיכן אפוא שואבים מרדכי ואסתר סמכות לקבוע חג חדש, ולעבור על איסור "בל תוסיף" המפורש בתורה? בתלמוד הירושלמי (מגילה א, ה) ניתן ביטוי לקושי זה:

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: שמונים וחמישה זקנים, ומהם שלושים וכמה נביאים, היו מצטערין על הדבר הזה. אמרו: כתיב "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"... כך אמר לנו משה, אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר!

עקיפת סמכות. לפי הדעה הרווחת בספרות המחקר, סיפור המגילה התרחש אחרי הקמת הבית השני. בירושלים כבר קיים מרכז יהודי וסמכות דתית, ומתחולל מאבק לאומי על חיזוק התחייה הלאומית בארץ ישראל. כיצד מרדכי ואסתר מרהיבים עוז ליטול לידם סמכות ולקבוע תקנה לאומית, תוך התעלמות מהמרכז הדתי בארץ ישראל?

שנאת יהודים. חג שבמרכזו הרג של עשרות אלפי גויים עלול לסכן את היהודים, בייחוד אלה שנמצאים בגלות. קושי זה בא לידי ביטוי בתלמוד הבבלי (מגילה ז, א):

אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות?! שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס.

התנגדות למרדכי. כאשר אנו קוראים את המגילה, האווירה הפורימית יחד עם ידיעתנו את הסוף הטוב, מקשים עלינו לחוש במלוא העוצמה את הימים המתוחים והרי הגורל שעברו על העם היהודי בממלכת שושן בעקבות מעשהו של מרדכי, שלא כרע ולא השתחווה. סביר להניח שיהודים רבים בחרו להשתחוות להמן או להתרחק ממנו כדי לא להפגין את זלזולם ולהתגרות בו. מרדכי בחר בדרך אחרת שהמיטה סכנה על עם ישראל, וקרוב לוודאי שנשמעו בעם קולות רבים של זעם וטרוניה כנגדו.

הקולות הללו מקבלים ביטוי חריף באמירתו של האמורא רבא (מגילה יב, ב, בתרגום):

אמרה כנסת ישראל... ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני: מה עשה לי יהודי [דוד] שלא הרג את שמעי, [ובעקבות זאת] נולד ממנו מרדכי שעורר את קנאתו של המן [וגרם לו לגזור השמדה על עם ישראל]; ומה שילם לי ימיני [שאול] שלא הרג את אגג, [ובעקבות זאת] נולד ממנו המן שציער את ישראל.

זוהי אמירה קשה כלפי מרדכי: טוב היה אילו כלל לא נולד, שהרי התגרותו בהמן כמעט הביאה כליה על עם ישראל. יש להניח כי התרעומת שמרדכי עורר לא פגה עם ההצלה, ומכאן ההתנגדות שהוא יקבע חג לכלל ישראל.

חגיגה ספונטנית

פסוקי המגילה אינם מביעים במפורש את ההתנגדות לקביעת חג הפורים, אך בקריאה רגישה בהם ניכר פולמוס חבוי בין השיטין. תיאור קביעת החג פותח בפסוק הבא, המזכיר רק את יהודי הערים הפרוזות, שאינן מוקפות חומה:

עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ.

כמה קשיים עולים מפסוק זה:

• עד עתה נקטה המגילה במטבעות הלשון "יהודי שושן" ו"יהודי שאר מדינות המלך", מהיכן צץ לפתע המונח "היהודים הפרזים"?

• היהודים הפרזים חגגו, ומה עם בני הערים המוקפות?

• מי ציווה את הפרזים לחגוג את פורים כחג בשנים שלאחר אירועי המגילה?

הרמב"ן בחידושיו למסכת מגילה (ב, ע"ב) מפרש שבני הערים הפרזות עמדו בסכנה גדולה יותר מאחר שעריהם היו פרוצות לכל מזיק ופורע, ולכן הם חגגו את חג הפורים בשנים הבאות באופן ספונטני. לעומת זאת בני הערים מוקפות החומה, שחרדתם הייתה קלה יותר ותחושת ההצלה שלהם הייתה פחותה, לא חשו צורך להמשיך לחגוג את פורים בשנים שלאחר מכן.

מלשון הפסוק נראה שאופי חגם של בני הפרזות כלל כמה מרכיבים: "משתה ושמחה" – כמו בשנת הנס; "יום טוב" – אולי יום שאסור במלאכה, אולי יום שאומרים בו הלל או מעין הלל, וייתכן גם שצמד מילים אלו אינו אלא לתפארת המליצה; ו"משלוח מנות איש לרעהו".

המגילה ממשיכה ומתארת כיצד ניסה מרדכי למסד את החגיגות הספונטניות כחג בן יומיים, שיוחג גם בי"ד באדר לזכר החגיגות בכל מדינות המלך, וגם בט"ו באדר לזכר החגיגות בשושן:

וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב.

בשונה מהחגיגות הספונטניות בערי הפרזות, מרדכי משמיט את הגדרת החג כיום טוב, אך מוסיף את המתנות לאביונים. בפסוקים הבאים מתואר ביצוע הנחיותיו של מרדכי:

וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם. כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם, וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם. וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ, וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר, עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת, וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם. קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.

לאחר מכן מופיע פסוק המהווה פסקת סיכום, שממנה עולה לכאורה שאיגרת מרדכי הצליחה למלא את ייעודה והביאה להתקבעות חג הפורים לדורות:

וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם.

על פניו נראה שמרדכי מצליח באופן מושלם במשימתו. המגילה מסכמת במבט רטרוספקטיבי שפורים נחגג בכל דור ודור ובכל מקום ומקום, ולעולם לא יתבטל. במובן זה, המילים "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם", יכולות להוות סיום מושלם למגילה. אולם כפי שיתברר, אין הדבר כך.

איגרת הפשרה

כידוע ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, וכל השתלשלות היסטורית ניתנת לתיאור במבטים שונים וסותרים. בקטע שציטטנו יש שני פסוקים שנראים כחזרה תמציתית על סיפור המגילה, אך ניתן לראות בהם ניסיון של מחבר המגילה לעצב את הנרטיב של האירועים ולשכתב את ההיסטוריה: המן רצה להשמיד אותנו כי הוא צורר היהודים, ואסתר באה למלך לבטל את זממו. בסיכום תמציתי זה לא מופיעה הסיבה לרוגזו של המן, לא מסופר על המלחמה שבה נהרגו גויים רבים, ולמרבה הפלא אף שמו של מרדכי מושמט מתקציר האירועים. לבסוף מוזכר שם החג, פורים, על שם הגורל שנגזר על עם ישראל והיפוכו. לא המן ואף לא מרדכי ניצבים במרכז אלא הפור שהופל על העם (אומנם כשלוש־מאות שנים מאוחר יותר, בסוף ספר מקבים ב', יכונה החג "יום מרדכי", וייתכן שיש בכינוי זה הסתייגות מסוימת).

ואולם המגילה לא מסתיימת בנקודה זו, ומוסיפה לתאר את איגרותיה של אסתר:

וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית. וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם. וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר.

פסוקים אלו מעלים כמה קשיים: מה טעם באיגרת נוספת ("השנית") של אסתר בבקשה לקיים את החג, לאחר שהחג התקבע לדורות בעקבות ספריו של מרדכי? זאת ועוד: הפסוקים על אודות איגרת אסתר נראים שלא במקומם, שהרי כבר צוין מעמדו של החג מפרספקטיבה של דורות קדימה, והנה חזרנו שוב לאירועי המגילה! 

נראה אפוא כי מסיבה כלשהי, הפסוקים המתארים את איגרתה של אסתר שובצו שלא במקומם הכרונולוגי. איגרותיה של אסתר נשלחו לאחר שליחת איגרותיו של מרדכי, מאחר שאלו לא פעלו את פעולתן.

הביטוי "שלום ואמת" מורה על פשרה, כמאמר התוספתא (סנהדרין א, ג): "כל מקום שיש אמת, אין שלום. וכל מקום שיש שלום, אין משפט. ואיזהו משפט אמת? שיש בו שלום. הווי אומר זה הביצוע" - כלומר פשרה. הצורך בפשרה מצביע על ויכוח סמוי שהתחולל במקביל לשליחת האיגרות. לא מפורש מהו טיבה של הפשרה, אך אנו יכולים ללומדה מדרך חגיגת הפורים שנקבעה בסופו של דבר לדורות.

נראה כי הפשרה היא שחג הפורים ייחגג יום אחד בלבד, בשני זמנים שונים: יום אחד בערים הפרזות שהן רוב רובן של הערים, כפי שנהגו בהן עוד לפני שליחת האיגרות, ויום נוסף בערים המוקפות. הקביעה הזו מבטלת את המצב שבו פרזים חוגגים ומוקפים לא חוגגים, ויוצרת מצב חדש שבו אלו גם אלו חוגגים, ונבדלים רק בתאריכים השונים. הפשרה נרמזת אולי במילים "לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם", ואכן חז"ל ילמדו מהמילה "בזמניהם" שפורים ייחגג בשני זמנים שונים (בבלי מגילה ב, א).

נראה שבשלב זה המושג מוקפות נשאר עמום, שהרי מאות שנים מאוחר יותר נמצא מחלוקת בתוספתא (מגילה א, א) לפשר מושג זה. המרכז הפרסי שבשושן, שנמצא בפולמוס מול המרכז הארץ־ישראלי, מצליח לקבל את דרישתו שפורים ייקבע כחג לדורות, אך מוותר על התביעה ששושן תעמוד במרכז החג לכלל ישראל.

יוזמה של אישה

גם מהפן ההלכתי של איגרת אסתר ניתן ללמוד על הפולמוס. פן זה מסביר כיצד ניתן לתקן חג חדש שלא מן התורה: "כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם".

האבן עזרא והמלבי"ם מסבירים את הנימוק כך: כשם שעם ישראל קיבל על עצמו בגלות בבל את ארבעת הצומות כימי זעקה על אובדן המקדש, אף על פי שאין להם סמך מהתורה, כך ראוי שיקבל על עצמו את ימי שמחת הפורים.

בסופו של דבר איגרותיו של מרדכי לא הצליחו לקבע את פורים כחג, ודווקא איגרת אסתר הביאה לקבלת החג לדורות. לפי קביעה זו הייתה המגילה צריכה להביא את איגרת אסתר לפני סיפור קביעתו של החג לדורות. אולם ייתכן שלכותב המגילה היה די בהצגת החידוש התקדימי של קביעת החג, ועל כן נמנע מלהציג את החידוש הנוסף: החג נקבע ביוזמתה של אישה. כדי לטשטש עובדה זו הצניעה המגילה את איגרותיה של אסתר, והזכירה אותן רק אחרי ההצהרה על קביעת פורים כחג לדורות.

מדוע אסתר מצליחה היכן שמרדכי נכשל? ראשית, היא הציעה פשרה. בנוסף, בניגוד לבן דודה, אסתר נמצאת בקונצנזוס. בזמן שמרדכי סיכן את עם ישראל וכמעט הביא עליו כליה בגלל עמידתו לכאורה על כבודו וסירובו להיכנע להמן, היא הבליגה על כבודה, סיכנה את נפשה והביאה פדות והצלה לעם ישראל.

יתרה מכך, לאחר צומה של אסתר וביאתה אל המלך נתלה המן, ביום ט"ז או י"ז בניסן, טבעת המלך ניטלה מעל ידו וניתנה למרדכי היהודי, והוא התמנה למשנה למלך אחשוורוש. אולם גזירת הכליה כנגד עם ישראל לא בטלה, שהרי "כְּתָב אֲשֶׁר נִכְתַּב בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב". כדי לבטל את הגזירה היה צורך בשלב נוסף:

וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים.

רק בכ"ג בסיון יוצאות איגרות שמאפשרות ליהודים לעמוד על נפשם:

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים... אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם.

במשך למעלה מחודשיים מרדכי מוגן ומשמש כסגן המלך, ואילו עם ישראל נמצא בסכנת כליה כשאסתר לא מצליחה לבטל את הכתב שחתם עליו המלך. בזמן זה קיים בידול מצמרר בין גורלו של מרדכי לגורל כלל ישראל. קרוב לוודאי שבתקופה זו מרדכי הוא דמות שמעוררת אנטגוניזם וכעס, ואולי אף שנאה. לא פלא שכאשר מרדכי מנסה לקבוע את החג, עם ישראל לא נענה לו.

כוונות טובות

לא בכדי נחתמת המגילה בדברי אפולוגטיקה על מרדכי:

וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם. וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס. כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ.

הפרק האחרון במגילה מכיל שלושה פסוקים. שני הראשונים מעניקים מסגרת ספרותית: המגילה שפתחה במילים "ויהי בימי אחשוורוש", מסתיימת בכך שתוקפו וגבורתו של אחשוורוש כתובים בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. הפסוק שלאחריו נראה כמחוסר הקשר. הוא נפתח במילה "כי", המקשרת אותו לכאורה לנאמר לפניו, אך לא ברור מה היחס ביניהם. מה פשר פסוק זה?

נראה כי בגלל מעמדו השנוי במחלוקת של מרדכי, בעל המגילה נדרש לסיים בדברי שבח עליו ומדגיש שהיה רצוי לרוב אחיו. ללמדך שהיו גם מי שראו בו אדם לא רצוי, ומכל מקום לדורות מוסכם כי כוונותיו היו טובות: "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו".

איתן רייך הוא ד"ר לתלמוד ומחבר הספר "קידוש השם: מעקידת יצחק לעקידת אשכנז"