פעם שמחת תורה היה חג של הזדמנות. הזדמנות לרקוד, לשמוח ולשחרר לרגע אחיזה. אבל השנה, זו תהיה כבר הפעם השנייה שהחג האחרון של חודש תשרי ידרוש מאיתנו דווקא חיזוק אחיזה. בשתי ידיים. ולמען האמת לא ממש ברור במה אפשר לאחוז בימים אלו. מציאות חיינו בשנים האחרונות היא טלטלה מתמשכת. נדמה שאין מקום יציב על סיפון האונייה. זו לא רק המלחמה, זו גם הפוליטיקה, הטכנולוגיה, שוק העבודה, הבריאות, אפילו מזג האוויר. מי יודע מה מזמנת לנו השנה הקרובה. במה נאחז כדי לייצב את עצמנו?
אני אנסה לענות את מה שאני עונה לעצמי. או ליתר דיוק, לשתף במה שאני מנסה לאחוז בו בשתי ידיים. מאז פרוץ המלחמה, לפני שאני מסתכל בטלפון בבוקר, אני משנן לעצמי ציטוט מתוך "תפילת השלווה" של המכורים הנקיים: ״א־לי, תן לי את הכוח להבחין בין מה שבשליטתי ומה שמעבר לשליטתי״. מה נמצא בשליטתי? בראש ובראשונה, המידות שלי. אז יד אחת אני שולח פנימה, אל חוכמת המוסר. היום רבים ממהרים להיאחז במה ש״אחרים״ עושים לא בסדר, ואילו חוכמת המוסר היהודית מתעקשת שנתחיל בעצמנו, ובמידותינו. והן אלו שיקבעו את מצב הרוח שלי, את התגובות שלי ואת הווייתי.
מאז ילדותי לימדו אותי לשיר ולדקלם את הפסוק ״עץ חיים היא למחזיקים בה״. אז את היד השנייה אני שולח לתפוס בעץ החיים. כלומר, במקלות העץ המגולפים של ספר התורה, ואני מחפש לי בתורה נקודת אחיזה בסערה. וככה, עם יד אחת בחוכמת המוסר ויד שנייה בחמשת חומשי התורה, מתבהרות לנגד עיניי חמש מידות טובות לאחוז בהן, אחת מכל חומש. מידות שלאורן אני מאחל לעצמי לעבוד בשנה הבאה עלינו, לטובה.
אם חושבים על זה, ספר בראשית הוא ספר מסעות. כמעט כל הגיבורים שלו מסיימים את חייהם הרחק מהיכן שנולדו: יוסף ויעקב, אברהם ושרה, אדם וחוה. רבקה בחרה לצאת למסע, וכך גם רחל ולאה. ספר בראשית כולו הוא קריאת ״לך לך״ אחת גדולה: להסכים לקחת סיכונים, לעזוב את המוכר והבטוח, לשמוע את הקול הקורא - וללכת. גם כשהמסע נכפה עלינו והתוצאות אינן ידועות. אני חושב על יצחק בדרך להר המוריה או על העקרות המייסרת של האמהות, ומשם מפליג בזמן אל המסע שנכפה עלינו בשמחת תורה תשפ״ד.
ספר בראשית מלמד אותנו להאמין במסע. לתת פשר ומשמעות למהמורות שבדרך, לקבוע יעד חזרה ולהתעקש עליו, לשאול את השאלות הקשות וללכת בדרך יחד. בהמשך התורה נצא למסע כעם, אבל ספר בראשית הוא ספר סיפורי המסעות של היחידים. של אלה שיצאו לדרך והפכו גורל לייעוד.
ואולי בעצם, במחשבה שנייה, ספר בראשית הוא סיפור מסעו של הקב״ה עם האנושות. ההחלטה הזו לברוא עולם, והמוכנות להצטמצם כדי לאפשר לבריאה להתקיים. ומעל לכול, להסכים להכיר בשותפים הדי מורכבים למסע הזה - בני האדם. מדור לדור הקב״ה מבין מחדש את המסע שלו, כורת ברית ועוד אחת, עד שהוא בוחר באדם אחד, ובמשפחה אחת, להיות בני הברית האולטימטיביים שלו. גם אם הם עם קשה עורף - ואולי דווקא בגלל זה.
אחרי השנתיים האלו, המתישות, המטלטלות, נדמה לרגעים שכבר אין לנו כוח לצאת למסעות. די. עייפנו. אבל אז בא ספר בראשית ומזכיר לנו לא להתייאש מההבטחה של המסע. לזכור שגם אחרי תשעה ניסיונות, יש עוד אחד שמחכה. ושאם נגדיר את אתגרי חיינו כמסע, אם נשמע את הקול הקורא "לך לך", אם נסכים להתחיל מבראשית - נהפוך גורל לייעוד ונראה ברכה שבה יכולים להתברך כל משפחות האדמה.
אז את פרשיות ספר בראשית אני מתכוון לבלות בקריאה כזו לעצמי. להאמין מחדש במסע, לקבל כוח מהמסעות של אמותינו ואבותינו, ולאמן את אוזניי לשמוע את הקריאה: לך לך.
פעם ועוד פעם מתאמץ הקב״ה לשכנע את משה לקבל על עצמו את עול המנהיגות ולהוציא את בני ישראל ממצרים. אבל הנסיך שעשה רילוקיישן למדין אחרי רצף כישלונותיו כאקטיביסט צעיר - עומד בסירובו. לא אותות ולא מופתים משכנעים אותו, רק אמירה אחת מפתיעה פותחת לו את הלב: ״אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי… הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.״ משה מוכן להוציא את ישראל ממצרים רק אם אחיו אהרן לצידו. די מהר מתגלה שלא מדובר רק בשני אחים אלא בשלושה, וכמו כשהיה תינוק, משה לא זז בלי המבט של אחותו מרים - על התוף, השירה ובאר המים שלצידה. אחרי כל מאבקי האחים של ספר בראשית, בא התיקון בספר שמות, ויציאת ממצרים מתאפשרת בזכות מודל האחווה הזה. מריבה בין אחים הורידה אותנו למצרים, ואחוות אחים פודה אותנו משם. ולא שאין אתגרים בדרך. אהרן מאכזב את משה ויוצר עגל זהב. מרים משחררת את חרצובות לשונה באשתו של משה. אבל אחרי כל משבר הם מוצאים דרך לחזור ולהתקרב.
בפרשיות ספר שמות אני מבקש לעבוד על האחווה שבתוכי. האחווה שלי עם אחים שלי, שפזורים ברחבי הארץ ומחוץ לה, באחים הישראלים והיהודים שלי, הקרובים והרחוקים. אני מבקש להצית מחדש את השמחה המיוחדת הזאת שבין אחים, לנסות לגשר על הפערים, ולזכור שרק באחווה נזכה לצאת לחירות ולשרוד במדבר.
ספר ויקרא הוא כל כולו ספר של קרבה. פרשיותיו מזכירות לנו איך מייצרים קרבה באמצעות טקסים ומאכלים, ברגעים של שמחה וברגעי אבל, בימי בריאות ומחלה גם יחד. למי שחש ריחוק מספר ויקרא, אני מזמין לפתוח השנה מחדש את דלת הקרבה. לא פשוט לחיות בקרבה, וספר ויקרא מתמודד עם כל האתגרים בנושא. קִרבות אסורות, זהירות בעריות, הימנעות ממחלות מדבקות ורכישת הרגלי אכילה נכונים. דווקא כי נוח יותר לחוש קרבה אל הדומים לנו, הוא גם מזכיר לנו שאהבת ה׳ היא תמיד גם אהבת הגר, ושאהבת עצמנו בסופו של דבר נבחנת באהבת הרֵעַ.
מספר ויקרא אני לוקח משימות עבודה לבניית הקרבה עם הקרובים אליי. לא תנועות גדולות אלא יותר הקפדות קטנות, ניואנסים של אינטימיות. עבודת תמיד יומיומית.
זה אומנם עוד רחוק, אבל הזמן כמו תמיד יעבור מהר ואוטוטו נגיע אל ספר במדבר, שבא ביחד עם הקיץ הישראלי ועם ריח הפורענות באוויר. כל התקוות כבר התפוגגו, והמנוע החזק שדחף אותנו לעבודת המידות בחודש תשרי, הולך ושובק חיים בואכה תמוז. זה השלב בשנה שבו אני בדרך כלל מגלה עד כמה נסעתי מהר ה׳.
וכך ספר במדבר, שנפתח בחצוצרות של מסעי בני ישראל, מידרדר די מהר לפילוג ושיסוע, לאובדן אמונה ולהתאוננות. האדמה פותחת פיה, הנחש מכיש, למן יש טעם מאוס, אפילו הבשר יוצא מהאף והציניות פושה בכול. אך דווקא מתוך העייפות צומח ועולה דור צעיר, זה שנולד במדבר ומוצא את עצמו פתאום בתפקיד המבוגר האחראי. דור המדבר מתגבש דווקא מתוך המלחמות והמשברים, והילדים שלא ידעו את מצרים מגלים את כוח־העל שלהם: זריזות. לעומת הלאות הכבדה של ההורים, הוא מתגלה בזריזות ובאמונה, ובחרוז החוזר: חזק ואמץ. הזריזות של פנחס לפעול ברגע האמת, הזריזות של בנות צלפחד לדרוש צדק ונחלה, הזריזות של בני גד וראובן לדאוג למשפחותיהם בלי לוותר על סולידריות עם העם היושב בציון. אל מול אתגרים ובעיות קשות, כולם פועלים בזריזות ומייצרים פתרונות שמפתיעים את דור ההורים.
בתוך עולם של סדר הולך ומשתבש, ובשלב של השנה שבו הכובד והעצלות מבקשים להכריע, פרשיות במדבר קוראות לי לעבוד על מידת הזריזות שלי. כנגד רוח הציניות המדברית, אני צריך לזהות את האתגרים שמכבידים עלי ולפעול בזריזות לפתרונות חדשים.
זהו. חמישה חומשים. חמש מידות טובות. מסע, אחווה, קרבה, זריזות והתבגרות. בחג הזה שבו כל כך הרבה נלקח מאיתנו, בחג הזה שבו נפלו רבים, בחג הזה שכנראה תמיד יסמל עבורנו את הרגע שבו האחיזה התערערה - אני מנסה לאחוז שוב בתורה ולבקש ממנה את המידות שיעזרו לי להיות במיטבי בשנה הקרובה, למצוא את חלקי בעץ החיים. אמן.
המעגל שוב נסגר. שוב אנחנו קוראים את משנה התורה שהוריש לנו משה. אנחנו כבר מזמן לא היחידים האלה שיצאו למסע או אחים שמובילים יוזמה צעירה. בנינו קרבה, עברנו דרך וחטפנו גם שריטות וצלקות. אפשר להגיד את זה פשוט: הזדקנו בשנה. השאלה הגדולה היא האם התבגרנו.
ספר דברים הוא ספר ההתבגרות. עכשיו נגזר עלינו להמשיך במסע ללא הרועה הגדול. כבר אי אפשר להפנות שאלות ישירות אל משה או אל הא־לוהים ועכשיו הכול על הכתפיים שלנו. עכשיו אנחנו צריכים לקחת אחריות. ההבדל בין הזדקנות להתבגרות היא ביכולת ללמוד לקחים ממה שאירע לנו, להפוך ניסיון חיים לחוכמת חיים, ולנסח לעצמנו כללים כדי שניקח אחריות על עתידנו. רגע לפני סיום, משה מבקש לטעת בנו תודעה היסטורית ואחריות חברתית. לוודא שאת מה שעשו לנו לא נעשה לאחרים. שנלמד מטעויות העבר, ונהפוך אותם לשירה גדולה שתיחקק בליבנו לעד.
