שופרות נשמעו בהר הבית כמה וכמה פעמים מאז תקע שם הרב שלמה גורן בשופר בעת שחרורו. הרב מנחם הכהן, עוזרו של הרב גורן, תקע בשופר ברחבת ההר במוצאי יום הכיפורים תשכ"ח, 1967; גם במוצאי יום הכיפורים תשל"ב, 1971, שני צעירים יהודים תקעו שם בשופר, וכך היה גם בשנה שלאחריה: יוסי אונגרפלד, חבר המושב דקלה בסיני, "בא אל המקום בשעות אחר הצהריים והמתין עד הערב כשהשופר חבוי בבגדיו. לאחר שתקע בשופר, הוא הוקף על ידי עשרות מוסלמים ואנשי משטרה, ובראשם קצין משטרה ערבי המופקד על הר הבית, אשר עצרו אותו". לאחר שנגבתה ממנו עדותו הוא אמר: "תקעתי בשופר לא למען תענוג פרטי, אלא כהפגנה נגד העובדה שליהודים אסורות התפילה ותקיעת השופר בהר הבית מטעם המדינה" (מעריב, 19.9.1972). בראש חודש אלול תשפ"ה, לפני מעט יותר מחודש, תקע בשופר בהר הרב אריה כהן מחיפה, והורחק מהמתחם לארבעה חודשים בצו מפקד המחוז.
אולם מסורת התקיעה בשופר המתחדשת בהר בראש השנה בשנים האחרונות היא משהו אחר. תקיעת שופר בראש השנה אינה עוד מנהג או צעד סמלי, אלא מצווה מפורשת בתורה - ויש בה גם התרסה נגד האיסור על הכנסת תשמישי קדושה למקום וקיום פולחן מהסוג הזה, שנאכף גם כעת, אחרי שהותרו התפילה, ההשתחוויה והשירה בהר.
עוד כתבות בנושא
שלשום, בצהרי יומו השני של ראש השנה, שלושה מתלמידי ישיבת המקדש של הרב ישראל אריאל תקעו בשופר ובחצוצרות במזרח ההר, סמוך לשער הרחמים. זהו אופן התקיעה הייחודי להר הבית: "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצוות היום בשופר". במסכת ראש השנה (כז, א) נכתב ש"לא היינו נוהגים כן אלא בשער המזרח ובהר הבית", והנה זה שב וקורה.
הכי מעניין
משיחות עם יוזמי המהלך מתברר שחלק מהשופרות הוכנסו למתחם עוד לפני החג. "נראה שהמשטרה לא עורכת חיפוש אחר נשק בהר הבית, מפני שאם הייתה עורכת חיפוש כזה היו מאתרים את השופרות שהחבאנו", סיפר לי אחד המארגנים. המשטרה דווקא חיפשה היטב תשמישי קדושה על יהודים שומרי מצוות שביקשו לעלות להר בחג ובימים שקדמו לו, בבדיקה פולשנית למדי, אך ללא הועיל. חלק מהשופרות הוכנסו להר בידי ילדים, שהחיפוש המשטרתי על גופם רפה יותר. חצוצרות הכסף שהוכנסו היו דקות וכך חמקו מעין השוטרים, ובדרך לא דרך גם מגלאי המתכות. "זו לא החצוצרה הכי מהודרת יש, אבל היא כשרה", הוסבר לי. במהלך החג הועלו שוב ושוב עשרה שופרות אל ההר וגם שתי חצוצרות דקות, אולם רבים נרתעו מלתקוע בהם. "אנשים פחדו מאוד. לא רצו לקבל צווי הרחקה מההר".
היוזמים אינם פוסלים את האפשרות שעדיין טמונים בהר שופרות שלא נמצא מי שיתקע בהם. הגורם ששוחחתי איתו מסביר שמעשרת השופרות שהועלו להר בחג או קודם לו חזרו לידיהם רק שמונה. במהלך התכנון המקדים, צעיר נוסף (שנתוּן לאחרונה תחת צו הרחקה מההר) הוצב עם שופר מחוץ לשטח המתחם, בבית הקברות המוסלמי ליד כותל ההר המזרחי. הוא התבקש לגבות את הפעילים למקרה שלא תתאפשר התקיעה בהר עצמו, ולתקוע בקולי קולות כך שהמתפללים בהר ישמעו אותו. ילדים סימנו לו מבין חרכי החומה מתי לתקוע, והשופר אכן נשמע היטב בין כותלי ההר. המשטרה, יש לדעת, אוסרת על יהודים לתקוע בשופר לא רק בהר עצמו אלא גם בכותלו המזרחי; בראש השנה הזה היא הסתפקה ברישום פרטיו של התוקע שם ולא הפריעה לו במעשיו.
הרב גורן תוקע בשופר בהר הבית, ומימינו הרב מנחם הכהן. | צילום: אלי לנדאו, לע"מ
בבוקר היום הראשון של החג תקע בשופר אברך חרדי חבוש שטריימל בעת ברכת השופרות בתפילת מוסף. ביומו השני של החג תקעו שלושה אנשים שונים במלכויות, בזיכרונות ובשופרות. בכל פעם עוכב התוקע בידי המשטרה ונלקח אל מחוץ לשטח ההר. בניגוד לשנים קודמות, ניכר פחות לחץ משטרתי מתופעת התקיעה. ההרגל עשה את שלו. בעוד שנה־שנתיים אולי יוכלו העולים להר לתקוע בשופר בחופשיות, ללא חשש להבערת המזרח התיכון.
שאלתי את התוקעים בשופר ובחצוצרות מדוע הם עצמם לא נרתעו מהאיום בהרחקה משטח ההר המרחף ממעל. "כתוב 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'", השיב לי אחד מהם בפשטות. "זה יום ההמלכה של ה'. זה הזמן להמליך אותו – ואיפה נמליך אותו אם לא בארמון שלו?"
זכר לשופר בכותל כסגל
ביותר ממובן אחד מאבק השופרות מזכיר את המאבק על תקיעת השופר בכותל בימי המנדט במוצאי יום הכיפורים. בספר "שופרות של מרד" (מכון ז'בוטינסקי, 2007) סוקר זאב גולן את תולדות המאבק היהודי על התקיעה בשופר בכותל מדי מוצאי יום הכיפורים בימים ההם. אות הפתיחה למאבק ניתן במוצאי יום הכיפורים תרצ"א, 1930, בידי הרב משה צבי סגל (קרוב משפחה רחוק של הח"מ). מאז ועד יום הכיפורים תש"ח, 1947, מדי שנה – למעט 1936, שבה הפרעות מנעו את קיום תפילות הצום בכותל – היה שם מי שתקע בשופר במוצאי היום הקדוש. השופר היה חלק בלתי נפרד ממאבק המחתרות העבריות בשלטון הבריטי, ומשני צידי המתרס הבינו זאת היטב.
ביום הכיפורים הזה ימלאו ארבעים שנה ללכתו של הרב סגל. אף שהיה מסמליו המובהקים של המאבק על הפולחן היהודי בכותל, לאחר מלחמת ששת הימים הסתייג עמוקות מהמגמה להאדיר אותו על חשבון הר הבית. לכן עמד בשנותיו האחרונות בראש תנועת המאבק "אל הר ה'". מכתב משנת 1969 מבטא היטב את התסכול העמוק שחש. "זה שנתיים מאז הר הבית בידינו ולמעשה הוא לחלוטין מחוץ לתחום ריבונותנו והשפעתנו", כתב. "משתרשת התודעה כי הר הבית הוא מקום קדוש למוסלמים ורחבת הכותל היא מקום קדוש ליהודים". בשנת 1979 כתב לנשיא המדינה דאז, יצחק נבון: "אני כואב כל לילה וכל בוקר את חרפת שלטון ערב על הר הבית. האם נשוב להיות בארצנו העצמאית בני הדת המושפלת?". גם בשלהי חייו הביע ציפייה "להתעוררות החשמונאית שבמוקדם ובמאוחר תתנער מתוך השקיעה הלאומית שאנו נתונים בה". ארבעים שנה אחרי מותו של הרב משה צבי, מי יגלה עפר מעיניו, נדמה שקמו ממשיכים למורשתו.