בעוד שבוע נציין את תשעה באב. על פי המסורת, בית המקדש השני חרב "מפני שנאת חינם", לא מול אויב חזק או כשל ביטחוני, אלא בגלל קריסה פנימית - סרקזם במקום שיח, דחייה במקום הכלה, מחלוקת שלא לשם שמיים אלא לשם עצמה.

כמעט 2,000 שנה חלפו והכאב חוזר בתבנית חדשה. ביום 7 באוקטובר 2023 חווינו חורבן מסוג אחר, לא של קירות אבנים אלא של אמון, ביטחון והנחות יסוד על יכולתנו להגן על עצמנו. ברגעים ההם נדמה היה שכל השכבות החברתיות בישראל מתפוגגות ונשאר רק עם – ליבה חשופה של כל מה שכמעט שכחנו. עם אחד, של כאב ושל אחריות.

מה שבלט לא פחות מהכאב הוא מה שקרה אחר כך. ראינו התגייסות אזרחית חסרת תקדים: מתנדבים מכל קצוות הארץ, יוזמות פרטיות שהפכו למערכות סיוע שלמות, משפחות שפתחו את ביתן, אזרחים ששימשו ידיים ורגליים היכן שהמדינה לא הספיקה. קהילות יהודיות בכל רחבי העולם ביקשו לעזור ולהיות חלק, לתרום, לתת ביטוי לתחושה החזקה של שותפות הגורל. זו הייתה עדות חיה לכך שערבות הדדית היא לא סיסמה ריקה, אלא תכונה בסיסית בזהות הישראלית והיהודית.

ההתגייסות האדירה באה לידי ביטוי גם באזרחים הרבים שביקשו לחזור מיידית לישראל כדי לקחת חלק במאמץ המלחמתי. זה לא היה הצו שהשיב אותם ארצה, אלא קריאה פנימית ותחושת מחויבות שאין לה אח ורע. ובתוך ההתגייסות המרגשת וההתמודדות הקשה שהלכה והתארכה, נשמעו, ועדיין נשמעים שוב ושוב, קולותיהן החזקים והחשובים של המשפחות השכולות ששילמו מחיר יקר מכל. המשפט "רק שנהיה ראויים לקורבנם" צריך להדהד כעת, בתשעה באב, יותר מכל. שנהיה ראויים למחיר ששילמנו, לאחדות שהתגלתה, להבטחה להותיר את המחלוקות בעבר ולא לחזור לשנאת החינם. כפי שמבהיר הביטוי האנגלי: "We are only as strong as we are united, and as weak as we are divided". כשאנו מאוחדים, אנחנו בלתי ניתנים לעצירה. אך כשאנו מפולגים, אנחנו חשופים לכל, לסכנות ולאיומים מבחוץ ומבפנים.

ב-7 באוקטובר חווינו טלטלה קיומית שנפערה תחת רגלינו. ב-8 באוקטובר העוז והרוח הישראלית סחפו עם שלם באחדות, בידיים שלובות. אבל הרגע הזה חלף מהר מדי. השבר לא איחר לשוב, מהר מכפי שציפינו. הוויכוחים הפוליטיים, השיח הקיצוני, הפילוג בין מגזרים, כולם שבו אל סדר היום. במקום לחזק את אחוות החירום שהתעוררה ואספה אותנו יחד, חזרנו כמעט בין לילה אל השגרה המפולגת.

מהי אותה שנאת חינם שבגללה חרב הבית? חז"ל במסכת יומא קובעים ששנאת חינם שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. זה לא רק רגש שלילי, אלא תשתית שגורמת להידרדרות מוסרית-חברתית שקשה לשוב ממנה. הסיפור התלמודי על קמצא ובר קמצא מדגים זאת היטב. רצף אירועים של השפלה של אדם אחד, שתיקה של חכמים, ניכור חברתי – והחורבן הגיע. היום "החכמים" הם כולנו. כל אחד אחראי לא רק על מה שהוא אומר, אלא גם על מה שהוא שותק מולו. גם לבחירה לעמוד מנגד יש משקל.

תמרור אזהרה

אבל יש גם תקווה. תשעה באב אינו רק יום אבל, אלא גם תמרור אזהרה בדרך לנתיב חדש. כמו שנאמר במסכת תענית: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". האבל איננו לשם העצב, אלא לשם התיקון. הכאב הוא דרך שעלינו לעבור כדי לחוות תיקון וצמיחה.

הרב קוק ציין בכתביו: "החיבור העליון יבוא דווקא מתוך עומק של מחלוקת לשם שמיים". בדבריו הוא מעניק לנו כלי מנחם ורב ערך שמרחיב את נקודת המבט. אנחנו לא צריכים להימנע ממחלוקות, הן חלק מהחיים. שאלת המפתח היא איך מנהלים אותן: מתוך כבוד, הכלה ושאיפה משותפת לטוב, או מתוך זעם והתבצרות. ההוגה אברהם יהושע השל אף ניסח זאת כך: "כדי להיות עם אחד, אין הכרח לחשוב אותו דבר, אלא להרגיש אותו כאב". אין כאן כורח מציאות. אחדות אינה אחידות. יש לנו בחירה.

ואולי זה כל הסיפור. אם נרשה לעצמנו להרגיש את כאבו של האחר, גם כשהוא רחוק מאיתנו פוליטית, תרבותית או דתית, נהיה ראויים יותר לשמחתה של ירושלים. אם חורבן בא משנאה, הבניין יבוא מאהבה. לא אהבה רגשנית, אלא תחושת מחויבות, החלטה מושכלת, עבודה יומיומית למענה.

7 באוקטובר לימד אותנו שהחושך יכול להגיע בלי התראה מוקדמת. תשעה באב מזכיר לנו שהוא יכול להגיע גם מתוכנו, האור כמו גם העלטה. השאלה היא האם נאזין לקריאה, אם נותיר מרחב – ולו סדק קטן – ללב פתוח, לכאב ולבנייה.

הפעם, אולי נבחר אחרת.