איך אצליח להעביר לבנות שלי את אהבת התורה?

שאלה אותי בתי הבכורה. "הכול נמצא במחשב, אתה יודע". אז הוצאתי את אחד הספרים הישנים ופתחתי אותו. ״את רואה את הסימנים והקשקושים האלה בספר? העיפרון הדוהה זה של סבא רבא משה, הקווים עם העט - זה של סבא נעם. ופה סימן השאלה בצד - זה אני. כשאני לומד מהספר אני לומד גם עם כל מי שקרא איתי קודם את הספר. זה מעורר בי אהבת תורה״, אמרתי ורציתי להמשיך ולשאול אותה, ״ומה איתך, את תרצי לקחת את הספרים האלה אלייך יום אחד? גם את תסמני בהם?״ אבל התאפקתי. יש משאלות לב שעדיף לא לומר בקול.

ומאז, השאלה הזאת מלווה אותי. האם הבנות שלי ירצו לרשת את הספרים שקיבלתי מבית סבא? בדרך כלל בחג השבועות אנחנו עושים דין וחשבון עם עצמנו - האם הצלחנו לקבל תורה השנה. אבל התורה מצווה עלינו לא רק לקבל תורה, אלא גם להיות נותניה. הקול שהילדים שלנו שומעים בהר סיני, הוא קודם כול הקול שלנו. עבורי זו אינה שאלה תיאורטית. יש לי ארבע בנות שנמצאות בגילים הקריטיים של השאלה הזאת. שתי מתבגרות, בנות 16 ו־18, ושתי צעירות, בנות 8 ו־12. הקטנות עוד בגיל שאהבת תורה נקנית בסוכר, אבל הגדולות כבר לא מוכנות להיות כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל גלידה. הכול מעניין אותן בחיים – ובמיוחד אם זה ניבט ממסך הטלפון שלהן. איך אגרום לתורה להיות היבט מושך ומעצב של חייהן?

אז הכנתי לעצמי מפה. שלוש תחנות שאני מאמין שאם יעברו בהן, יגיעו למעמד הר סיני משל עצמן. שלושה נתיבים של אהבת תורה. אני לא יודע אם הן ירצו את הספרים שעל המדפים, אבל כהורה לארבע בנות, אני שואל את עצמי השנה: האם הצלחתי להיות בעצמי נותן התורה?

שלוש דקות שכולן סביב השולחן הן נס גלוי ורגע האמת שלי

את שנות ההורות הצעירה שלי ביליתי ברגשות אשמה מתמשכים על כך שאני לא לומד עם ילדותיי בכל הזדמנות כמו שאבא שלי עשה. והיו לזה הרבה סיבות: בכל פעם שניסיתי לפתוח איתן ספר, מיד הכול נהיה מתוח וכבד. כשכבר הזמינו אותי לעזור להכין שיעורים או ללמוד יחד למבחן, הן היו עוצרות אותי רגע לפני שהשיחה נהייתה משמעותית ונועצות בי מבט שמשמעו: אל תחפור עכשיו, אבא. האמת, גם אני לא התעקשתי על המפגש הלימודי יותר מדי. לא רציתי שיביטו עליי כמו שאני - בעוונותיי - הבטתי פעם על אבי: בחשש שמא יפתח את פיו ואמצא את עצמי לכוד בהרצאה בלתי נגמרת. הייתי אכול רגשות אשמה לרוב, על כך שהן לא רואות אותי מספיק אוחז בספר, שבכל ערב גם אבא שלהן לכוד בטלפון.

ואז, שבת אחת לפני שנים, שקדי המרק באו לעזרתי. ישבנו סביב שולחן השבת וביקשתי פתח לדבר על הפרשה בלי שכולן יגלגלו עיניים. ניסיתי כבר הכול, חשבתי לעצמי. עצם העובדה שכולן יושבות סביב השולחן יותר משלוש דקות ברצף הייתה בגדר נס. אבל אז הגיע המרק, והתפתח ריב סביב שקדי המרק, וברגע של השראה, הכרזתי על ״חידון שקדי מרק״. אני אשאל שאלות על הפרשה, כל אחת תקבל שאלה שמותאמת לגיל שלה, וכל תשובה נכונה תזכה את המשיבה בחופן מהצהוב־הצהוב הזה. להפתעתי זה תפס, ופתאום - ברגעי החסד שבהם כולן בכל זאת ישבו סביב השולחן - הפך חידון שקדי המרק להזדמנות לדבר תורה בשולחן. זה לא עבד כל שבת, אני מודה, אבל באמצעות הפרס המשוקד נמצא הפתח שבו יכולנו להנכיח סיפורי תורה, דקדוקי הלכה או מעגל השנה.

כשחשבתי שהמצאתי משהו גאוני, נזכרתי שבעצם גם את זה למדתי מאבי: הכול מתחיל מסביב לשולחן. ״כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו –  שולחנו של אדם מכפר עליו״. סביב האוכל והמפגש פנים אל פנים אנו מספרים את הסיפורים הכי משמעותיים שלנו, ובשולחן כל משפחה חופשייה לעשות זאת בסגנונה ובערכיה. חופשייה - וגם אחראית: מליל הסדר ועד שולחן השבת או סתם ארוחה של יום חול, אהבת תורה מתחילה סביב שולחן האוכל המשפחתי, באופן שמשולב בחיים ובריבים ובמטעמים.

לך תשכנע את הבנות שלך שללמוד זו חירות

בוקר אחד בדרך לבית הכנסת התווכחתי עם הבנות. הפעם על סדר היום: למה אנחנו מתעקשים שהן יעשו עוד שנה של לימוד אחרי י״ב? או במילים שלהן - שחררו.

אני זוכר שהתאמצתי לנסח תשובה. רציתי להגיד משהו על חירות, על כך שאין בן חורין כמי שעוסק בתורה. אבל פחדתי שזה יישמע מגוחך: בשם החירות אתה כופה עלינו לבלות שנה בלימוד תורה? אבל האמת היא שהישיבה בבית המדרש בגיל 18 הייתה החירות הגדולה ביותר שחוויתי. חירות להפליג על גלי הרעיונות והחידושים. חירות להשקיע את כל כולי בשאלה שהטרידה אותי. חירות להתווכח עם חבריי או מוריי בווליום הולך וגובר בפולמוסים של הרגע. וכן, גם חירות להיות מחוץ לבית ולהתנסות בשובבות בתוך מרחב מוגן יחסית.

וזו חירות שנקנית בעמל רב. אני זוכר את עצמי עומד מול מדפי הספרים בבית המדרש, ומאתגר את עצמי להכיר כל אחד מהם. ביקשתי את החירות המושגת מלהיות אחד שמבין, שיכול לפתוח לבד כל ספר וללמוד ממנו. אבל אין בכך די: כדי שישיבה תהיה מרחב של חירות היא צריכה להיבנות על אדנים של כנות ויושר אינטלקטואלי, על ערכי אהבת המחלוקת ומוכנות לשמוע את האמת מפי מי שאמרה. זכיתי ללמוד בבית מדרש שהספרים כולם נמצאו בה, אם לא בבית המדרש אז בספרייה, אם לא בספרייה אז בעמדת המחשב שבדיוק ״התקינו עליו אינטרנט״ כמו שקראנו לזה אז.

וכן, החירות הזאת הייתה קשורה גם בלהיות נער שמגלה לראשונה מה זה להחזיק דירה לבד עם חברים, מתבגר שמגלה על עצמו מהם הרגלי האכילה, שינה, פעילות פיזית, קריאה ופנאי שלו. חירות לגלות מה השיחה שלי עם עצמי, מה המאוויים שלי והחלומות שלי. החירויות של הגילוי העצמי התערבבו בחירויות של גילוי הספרים הקדושים והשיחות שטמונות בהם, והמתכון הזה יצר תבשיל שעבורי היה משנה חיים, והפך את אהבת התורה למרחב שבו אני מרגיש בן חורין. שנה של לימוד בית מדרשי אחרי התיכון זה לא לכולם, אבל עבורי זה היה הכול.

את כל זה ניסיתי להסביר להן בדרך לבית הכנסת, אבל איך מסבירים חוויה של חירות? באותו בוקר התפללתי שכל אחת מהן תמצא את המרחב שבו תורה וחירות יתמזגו יחד. שבו יטעמו גם הן שאין לך בת חורין אלא מי שעוסקת בתורה.

שאלות דרמטיות תמיד מגיעות ברגעים לא מתאימים

אחד המנהגים יוצאי הדופן של שבועות הוא המנהג לקשט את בתי הכנסת והבתים בעשבים ירוקים, זכר להר שלבלב כולו כשהקב״ה הסכים ללמד תורה לעמו ישראל. המנהג התחיל עם ענפים ירוקים, אבל החיד״א ורבי יעקב עמדין הנהיגו לקשט גם בפרחים, וכמו שאומר ר׳ חיים פלאג׳י: ״והדת ניתנה בשושן״ - התורה ניתנת בשושנים. בכפר הקטן של סבתא שלי במזרח הולנד, נהגו השכנים הנוצרים בכל שבועות לקטוף את הפרחים הכי יפים מהגינות שלהם, ולהביאם ליהודים שיקשטו בהם את בית תפילתם. את צילום בית הכנסת הפורח כולו, שצולם לפני השואה, הדבקתי בתוך מחזור חג השבועות שלי. פרחים לעולם אינם תחליף למאמץ הארוך של האהבה, כפי שיודע כל מי שניסה להימלט מהעבודה הקשה של הזוגיות בעזרת זר פרחוני. אבל הסמל של אהבת התורה כפריחה משגעת מזכירה שאהבת תורה זה להתרגש מכך שא־לוהי הנצח דיבר אל האדם, וביקש ממנו להאזין לו.

לא רק תלמידי החכמים עמדו בהר סיני. לא רק שומרי המצוות. כל עם ישראל עמד בהר סיני. וההזמנה לעמוד שם הייתה פתוחה לכל באי עולם, לכל אומה ואדם. כשאנו מקשטים את בתי הכנסת ואת בתינו באילנות ופרחים, אנו מעידים עליהם שהם הר הסיני של משפחתנו וקהילתנו. שהתורה תינתן במקום הזה כאן, ושמכאן הוא יתקבל בלבבות.

תגיד את האמת, אבא, שאלה אותי אחת הבנות בעודני תופר נתיבים בניסיון להביא אותה אל הרכבת בזמן, מה חשוב לך יותר: שנשמור מצוות או שנלמד תורה? ככה זה הורות, השאלות הכי דרמטיות ברגעים הכי לא מתאימים. הסתכלתי עליה וחשבתי על הפרחים סביב ארון הקודש בבית הכנסת של סבתא שלי, ואמרתי לה: הבחירה אם לקיים מצוות היא רק שלך. אבל אם לא תראי בתורה שיחה גדולה שגם את שותפה בה, קול שראוי לעצור ולהאזין לו, פרח שריחו נישא למרחוק, אז אכזבתי את עצמי בתור הורה.

תפילה של אבא בשעות הקטנות של הלילה

אני כותב את המילים הללו בשעת בוקר מוקדמת מדי, ובבית ארבע בנות ישנות. תכף יצאו מן הבית ויבחרו להן את דרכן בחיים. האם אצליח להעביר להן את אהבת התורה שבי? האם השערים שפתחתי יתגלו כשערים הנכונים? ניסיתי להנחיל להן תורה סביב שולחן האוכל המשפחתי. ניסיתי להפגיש אותן עם נותן התורה כאיש חינוך אוהב שמבקש ללמד את בני האדם. סיפרתי להן על התורה שמצאתי בעצמי כשעמדתי על דעתי בבית המדרש. ותיארתי את שביל הפרחים והשושנים הרחב. אבל הדבר שהכי מסקרן אותי הוא מה יהיו חידושי התורה שלהן, הסימונים שהן ישאירו בספרי הקודש, סיפור אהבת התורה שהן יספרו לילדיהן. ואת התורה הזאת רק הן יוכלו לומר שקיבלו.

הרבי מקוצק לימד שמתן תורה היה אומנם אירוע חד־פעמי, אבל קבלת התורה היא מעשה שמתרחש בכל יום ויום, בכל אדם ואדם. אני מסתכל על הדור של בנותיי, דור רביעי שגדל במדינת ישראל, דור של מסכים וקשב מפוצל, דור שחווה מגפות ומלחמות, דור של טרגדיות קורעות לב והצלחות מרחיבות חזה, ומתפלל שהדור הזה ישכיל לקבל תורה לעם ישראל. אני כבר מתרגש לזכות להיות תלמיד של התורה הזאת.