לאחרונה, בטיסה לארצות הברית, פתחתי בשיחה עם הישראלית שישבה לשמאלי. משגילתה שאני מתנחל מאפרת, היא הבהירה את תפיסתה הפוליטית באומרה: "בשבילי, עיתון הארץ הוא ימין". היא סיפרה לי שבעלה פרופסור להיסטוריה במיאמי ושהיא שמחה על כך שאינה חיה עוד במדינה דתית קנאית שמבצעת רצח עם. בהמשך היא גילתה לי שהיא נטלה תרופת הרגעה כדי להתמודד עם הטיסה, מה שהסביר מדוע דיברנו יותר משעה. בדרך כלל, שיחותיי עם שמאלנים נקטעות ברגע שהם מגלים שאני גר ב"גדה המערבית הכבושה". 

בהמשך הטיסה, נוסעת אחרת עברה ליד המושב שלי וזיהתה אותי כמי שאיבד את אשתו ושתיים מבנותיו בפיגוע טרור. היא סיפרה לי שאחיה נהרג בקרב ב-7 באוקטובר ושנינו ניחמנו זה את זו. אחרי השיחה הזאת, האישה שלשמאלי שאלה אותי מי אני. כשסיפרתי לה את סיפורי, היא פרצה בבכי. כל מראיתה השתנתה והחיץ בינינו נפל. היא סיפרה לי שבנה בן ה-8 מגלה עניין ביהדות ושהיא לא תהיה מופתעת אם ייעשה דתי ("אני רק מתפללת שהוא יאכל אצלי בבית"). לפתע היא הודתה שהייתה רוצה לחזור לגור בתל אביב, אך בעלה מתנגד לכך.

הטיסה הזאת הזכירה לי שבתוך כל אחד מאיתנו יש נקודה יהודית, ניצוץ אלוקי שמתחבא בהכרח בתוך כל יהודי. יש אנשים שמסתירים אותה היטב מאחרים, אבל היא נמצאת אצל כולם.

זה החזיר אותי ל-5 באוקטובר 2023, יום חמישי של חול המועד סוכות התשפ"ד. בבוקר ההוא ארגנתי תפילת שחרית פרובוקטיבית במתכוון בכיכר דיזנגוף, עם מחיצה בין המתפללים למתפללות, כדי למחות על כך שראש עיריית תל אביב, באישור בג"ץ, החליט שתפילות יהודיות בהפרדה בין המינים אסורות במקומות ציבוריים בעיר. האמנתי בכל ליבי, וכמוני רובם של יתר היהודים המתפללים, שהאיסור הזה מפר את זכויות האדם שלנו.

אותה תפילת שחרית של סוכות הייתה יפהפייה ותושבים רבים מהאזור ניגשו לתמוך בנו. היו מהם שסיפרו לי שזו הפעם הראשונה שהם מחזיקים לולב, ושחשוב להם להראות את התנגדותם למראות המזעזעים של יום כיפור, כשבוע וחצי קודם לכן, עת פוצצה תפילה בציבור בכיכר דיזנגוף. קומץ מפריעים מקצועיים ניסו להטריד אותנו גם באותו בוקר סוכות, אך הצלחנו להשלים את התפילות לשביעות רצונם של 50 המשתתפים. אחרי הקדיש שחתם את התפילה, הופיעו שני אנשים עם רמקולים, צעקו גסויות ודחפו אנשים. אחד מהם היה עטוף בדגל הגאווה. הפקחים העירוניים, שבשעת התפילה הסירו את המחיצה שלנו, התעלמו מהמטרידים הללו.

כעבור יומיים, בבוקר שמחת תורה, אלפי מחבלי חמאס הסתערו על יישובי צפון-מערב הנגב ורצחו 1,300 יהודים בדם קר. שבוע לאחר מכן הלכתי לכיוון כיכר החטופים שאך-זה הוכרזה בתל-אביב, ואדם שזיהה אותי סיפר לי כך: "הרב, הייתי בתפילה שלך בשבוע שעבר. האיש שהתעטף בדגל הגאווה דחף אותי בכוח. אני רוצה לספר לך מה קרה כעבור שלושה ימים, כשישבתי עם עוד מאות אנשים בכיכר דיזנגוף וארזתי חבילות לחיילים. בשלב מסוים פניתי לאיש שלידי וביקשתי ממנו שיעביר לי את סרט ההדבקה, ומייד זיהיתי שהוא האיש עם הדגל מהתפילה. גם הוא זיהה אותי. חייכנו זה לזה. הוא העביר אליי את הסרט. המשכנו לעבוד בהרמוניה כתף אל כתף".

בספרו החדש על אחדות עם ישראל מצטט ד"ר רנֶה לוי את פירושו של "פלא יועץ", ספר המוסר של הרב אליעזר פאפו, לפסוק "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז). הוא שואל מדוע אסור לשנוא יהודי אחר בחשאי, בלב, בלי ביטוי פומבי. הוא מסביר שאם שונאים אדם בגלוי, הוא יכול לדבר איתנו על כך וייתכן שנתפייס. כיום ידוע שבקרב זוגות נשואים במשבר הפונים לייעוץ, אלה שעדיין רבים ביניהם הם בעלי התוחלת להתפייס. כאשר שנאתם נעשית מופנמת ודמומה, זהו בדרך כלל אות מבשר לפרידה. כל עוד הם מסוגלים לבטא כעס, הם מראים בכך שעדיין אפשר ליישב את הסכסוך ביניהם. 

חג השבועות מציין את היום שבו נאספנו כולנו לרגלי הר סיני לקבלת התורה, "כאיש אחד בלב אחד", כלומר באחדות מלאה. אני מקווה ומתפלל שחג השבועות הזה יהיה היום שבו נביט באהבה אל כל אחינו ואחיותינו ונוקיר את העובדה שאנחנו יחד בטוב וברע. יהודים בישראל ויהודים בתפוצות, אנשי "שמאל" ואנשי "ימין". הלוואי שכולנו נראה מבעד לסכסוכים הבוערים בינינו ונבין ששני צידי המתרס הם יהודים המשוועים להבנה הדדית. הלוואי שנמצא בלבבות מקום לאהבה ולקבלה, ונהיה ראויים לקבל את התורה שוב, כאיש אחד בלב אחד.

הרב ליאו די הוא מחנך המתגורר באפרת. ספרו "משנים את העולם: תרומתה של היהדות למודרנה" ראה אור לאחרונה בעברית, לזכר אשתו לוסי ובנותיו מאיה ורינה שנרצחו בידי מחבלים בפסח התשפ"ג.