המשימה של הדור היא הרבה יותר מהסברה דתית

אנחנו ניצבים על סיפה של תקופה חדשה. רעידת אדמה זעזעה את היסודות שעליהם עמדנו, והותירה אותנו מבולבלים וחסרי יציבות. נחשפו הסדקים העמוקים שבין חלקי החברה הישראלית ובקיומנו בכלל. נדמה שאין די בחילופי גברי, בהאשמות הדדיות או בשינויים טכניים. מבעד לכל אלו נשמע קול לאומי פנימי שקורא לשינוי יסודי יותר, להתחדשות רוחנית. לא עוד תיקון קוסמטי, אלא עיצוב מחודש של הלב הלאומי. 

ובכל זאת, אולי התמונה פחות קודרת מכפי שהיא נראית. מתחת לפני השטח, החברה הישראלית פחות שסועה ממה שמצטייר לעיתים, ומכפי שמציגים זאת אלה שמתפרנסים מן הפילוג. רוב הציבור לא רק כמֵה לחיבור ואחדות, אלא יש בו כבר יסוד של אחדות, סיפור משותף על עם יהודי בארץ ישראל, המבקש לייסד חברה של צדקה ומשפט. זהו ציבור שמאמין באלוקים ומבקש לחיות חיים של אחריות הדדית ותקווה. השאלה שעולה מתוך המשברים הללו היא שאלה רוחנית־קיומית: מהו הכוח שיכול לאחד אותנו באמת? מהי התשתית הרוחנית המשותפת לכולנו, שעליה יכולה מדינת ישראל לעמוד? בדברים הבאים אני מבקש להצביע על כיוון למענה כזה: חזון של תורה מאחדת.

בעומק הזהות הישראלית ישנו סיפור עתיק של ברית שנכרתה בין עם ישראל, אלוקיו וארצו: “וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". זהו סיפורם של האבות, שהאמונה שלהם והחיים המוסריים שביקשו לממש הפכו ליסוד קיומנו. ברית אבות איננה רעיון מופשט אלא זיכרון חי של עם שחזר לארצו כדי להמשיך לממש את ייעודו: לבנות כאן חברה של חסד, אחריות וצדק, ולשמש דוגמה לעולם כולו.

מתחת לפני השטח, נדמה שרוב הציבור הישראלי עדיין נושא בתוכו את אותה ברית – גם אם בשמות שונים ובדרכים מגוונות. רבים חשים מחויבות ליסודות של צדקה, משפט ואנושיות, גם אם אינם מגדירים עצמם “דתיים”. ברית האבות, במובן זה, היא נקודת המפגש העמוקה ביותר של הזהות הישראלית, תשתית שעליה יכולה לצמוח מחדש תחושת יחד.

ממחלוקת לחיבור

לצד ברית האבות ישנה גם ברית סיני – התנ"ך והתורה שבעל פה, המשנה והתלמוד, ההלכה והאגדה, כפי שהתגבשו לאורך הדורות עד ימינו. בעוד ברית אבות היא סיפור הזהות המשותפת שלנו, המספקת בסיס רחב של הסכמה והשראה, הרי שברית סיני הפכה במציאות הישראלית למוקד מחלוקת. עבור חלק מהציבור, התורה והמצוות הם יסוד הזהות ומקור ההשראה; בעיני אחרים מדובר בחוק נוקשה ובטקסים חסרי פשר. הם רואים בהלכה גורם מגביל, מדכא, פרימיטיבי ולא מוסרי, שקשה ליישב אותו עם ערכים כמו חירות, שוויון וחמלה. לעומת מי שרואים בתורה שבעל פה מקור לחסד וצדק, אחרים חשים שהיא מונעת מהם חיים אנושיים פתוחים ומוסריים, ערכים המזוהים עם "ברית האבות".

פער זה איננו נחלת הציבור הליברלי בלבד. גם בקרב שומרי מצוות שורר ניכור כלפי חלקים מסוימים בהלכה, וקיימת תחושה שהיא מרוחקת לעיתים מן החיים ומן ההיגיון, שהיא אינה מבטאת ערכי מוסר ואיננה יכולה לשמש כלי ביטוי רלוונטי לתחושות פנימיות ורוחניות. פעמים רבות המוטיבציה לקיום המצוות היא ש"כך צריך", שזהו "עול מלכות שמיים", מבלי שהמשמעות הפנימית מובנת או מתקיימת באופן אותנטי. תחושת המרחק הזו עלולה להתעצם במפגש עם הלכות שנראות חסרות היגיון מנקודת המבט האנושית, כמו דיני מוקצה בשבת, או כאשר ההלכה נתפסת כמתנגשת עם רגש מוסרי בסיסי – כמו האיסור על כהן לשאת גיורת, או חוסר השוויון בהלכות נישואין וגירושין.

נראה כי הדרך לתיקון עומק בין הקטבים הללו טמונה בחידוש הקשר בין ברית סיני וברית אבות, וראייתן כשכבות של אותה שליחות ולא כשתי מערכות נפרדות. ברית סיני לא תעמוד בפני עצמה, מנותקת מברית האבות, אלא תתקרב אליה, תמשיך אותה ותהפוך לחלק אורגני שלה. בראייה כזו, התורה על כל היבטיה, הרעיוניים וגם ההלכתיים, איננה רק מערכת חוקים אלא שפה שדרכה מתגלמים אותם ערכים של צדקה, חסד ומשפט שהניחו האבות. ההלכה היא ניסיון חי ומתמשך לתרגם את החזון האלוקי לחיים מעשיים בעולם משתנה.

לשם כך יש צורך בלימוד תורה אחר. זוהי ליבת המשימה של דורנו: לחשוף מחדש את הזיקה הפנימית שבין שתי הבריתות, לחבר את התורה שבעל פה ואת ההלכה עם המשמעות הרוחנית והמוסרית שלהן. להבין שההלכה אינה נוגדת את החיים אלא מבקשת לרומם אותם; שהיא פורטת ומממשת את "ברית האבות" במעשה היום־יום.

זה איננו מאמץ של "הסברה דתית", אלא תהליך התחדשות רוחנית של לימוד התורה ושל ההלכה עצמם, תהליך של לימוד, יצירה ופתיחת הלב. שני ממדיה של התורה, שכל אחד מהם זקוק לבירור ועיבוד – הערכים המגולמים בברית האבות, שאותם נושא כיום בצורה מובהקת יותר הציבור הליברלי במדינת ישראל, עם החלקים ההלכתיים המעשיים שאותם מוביל הציבור הדתי – יחוברו זה לזה. תהליך כזה לא רק יביא לחשיפת עומקי העומקים של התורה שבכתב ושבעל פה, אלא יאפשר חיבור עמוק יותר של ציבורים שונים לתורה, ובכך יהווה נקודת חיבור בין קבוצות שונות. כך תהפוך התורה ממוקד של מחלוקת למוקד של חיבור בין חלקי החברה.

העם מבקש רחמים

את הדרך שבה יש ללכת כדי ליצור את האיחוד הזה אפשר ללמוד מדרשה מופלאה של רבא בתלמוד הבבלי (שבת פט, ב). רבא ראה בעיני רוחו תהליכים רוחניים שצפויים להתרחש לעתיד לבוא, ותיאר אותם באופן ציורי כדיאלוג בין עם ישראל והקב"ה.

דרש רבא: מאי דכתיב "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה'"? לעתיד לבא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. יאמרו לפניו: רבונו של עולם, אצל מי נלך? אצל אברהם שאמרת לו "יָדֹעַ תֵּדַע" ולא ביקש רחמים עלינו?! אצל יצחק שבירך את עשו "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד", ולא ביקש רחמים עלינו?! אצל יעקב שאמרת לו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" ולא ביקש רחמים עלינו? אצל מי נלך?

עכשיו "יֹאמַר ה'". אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי, "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ".

במרכז הדרשה עומדת תחושתו של עם ישראל כי הרחמים שהוא זקוק להם אינם בנמצא אצל האבות. זוהי תחושה של ניכור לא רק ביחס לדמויות האבות אלא כלפי המסורת בכללותה, התורה שמקורה בעבר. עם ישראל מחפש "רחמים". באופן עמוק יותר, הוא מחפש רוחניות שנותנת מקום לחוויה האנושית הפשוטה, שמתחשבת ברגשות, בקשיים ובמגבלות, שמכירה ברצון האנושי ומקשיבה לאנושיות על צדדיה השונים. 

עם ישראל חש שהאבות, כלומר המסורת, לא ביקשו עליו רחמים. האבות לא מבינים אותו, המסורת נתפסת כמי שאינה רגישה למקום האנושי. העם מבקש לתת ביטוי לערכים אנושיים בקשר בין האדם והא־ל: חסד וחמלה, הקשבה וחירות. הוא מחפש מסורת שנותנת מקום לאדם וחולשותיו ומכירה במורכבות החיים, אך לא מוצא את אלה במסורת האבות. 

אבל עם ישראל איננו מתייאש. המבוי הסתום מוביל אותו למצוא אפשרות חדשה, שבכוחה ניתן יהיה לצאת מן המשבר: פנייה ישירה לקדוש ברוך הוא. העם מבקש את הקול האלוקי שבתורה, ושאותו קול ידבר אליו מתוך חמלה ולא ממקום של ניכור או פחד. לא עוד תורה מנותקת מהאדם ומקולו האנושי, אלא תורה ומצוות שיש בהן רוחניות המחוברת לחיים ונותנת מקום אמיתי לאדם על קשת רגשותיו, ערכיו וחולשותיו. 

נדמה כי "העתיד לבוא" שבדרשת רבא כבר כאן, וכי דבריו מבטאים את הקול העמוק של דורנו, המבקש תורה שמדברת ללב, תורה שנותנת מענה לאותה בקשת רחמים. במקום אחר אומר רבא: “לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ” (עבודה זרה יט, א). חפץ הלב הוא שער הכניסה לתורה. הלימוד נפתח במקום שבו האדם פוגש את התורה מתוך עולמו, בתוך מה שמעסיק אותו, מדליק אותו או מכאיב לו. הקשבה ללב היא הדרך והשפה להתחבר לה'. התורה אינה זרה לעולם הפנימי של האדם, אלא פוגשת את ה' דרכו.

לרפא את הניכור

הקול האלוקי שבתורה איננו רק ציווי, אלא גם שיח. בתיאור של רבא את העתיד לבוא, הקב"ה שומע את בקשת העם ואינו דוחה אותה. הוא לא אומר “טועים אתם", ואיננו מאשים אותם בגילוי פנים בתורה שלא כהלכה. אדרבה, הוא מקבל את דבריהם ומבשר כי פנייתם בעצמה היא תיקון לחטאיהם: "הואיל ותליתם עצמכם בי, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". הרצון למצוא בתורה חמלה, משמעות ורוחניות, הוא מעשה של תשובה המתקבל באהבה. 

אין זה אומר שהתורה תסכים תמיד לכל רצון של האדם. אבל היא "מבינה" אותו, וביכולתה לדבר אליו במצב שבו הוא נמצא. מקורה של תחושת הניכור הוא במחשבה שהתורה היא מערכת חוקים סגורה בתוך עצמה, רצון אלוקי נשגב המונְחת כדרישה מוחלטת על האדם ואינו בא במגע עם רצונותיו וצרכיו. אבל כאשר הלומד שומע את קולו של ה' ואת הרחמים שבתורה, תהליך כזה עשוי לרפא את הניכור, גם אם לא כל הניגודים בהכרח ייעלמו. 

בבסיס עמדתו הייחודית של רבא מצויה ההכרה בחירותו של האדם ואמון עמוק בה. רבא רואה בשאיפותיו של האדם חלק מתהליך הגילוי האלוקי, גם כשהן לכאורה סותרות את התנועה כלפי ה'. קושי, תהייה וכאב הם חומרי גלם לצמיחה רוחנית. האמון של הקב"ה בעם, גם כשהוא חוטא ומבולבל, יוצר תהליך של צמיחה אמונית ואנושית המתבסס על פתיחות, דיאלוג וקשב.

במקום אחר (עבודה זרה יט, א) מתבטא רבא ביחס לתורה: "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו (של הלומד)". כלומר, כאשר האדם לומד אותה מעומק ליבו, היא נעשית “שלו". הלימוד איננו רק העברת מידע אלא מסע של חיבור אותנטי בין האדם ובין ה' והתורה. אין זה אומר שתשוקותיו של האדם צודקות תמיד, אלא שיש ערך בהקשבה אליהן. היכולת לדבר את הלב מול ה' ועם ה' היא חלק בלתי נפרד מן היכולת לבנות קומה רוחנית וקשר עם התורה. 

זוהי מערכת יחסים בין אדם לאלוקיו שאיננה מושתתת על כפייה אלא על דיאלוג. כאשר רבא מתאר כיצד הקב"ה אומר "לכו נא אצל אבותיכם", עולה בדעתנו דרשת חז"ל, "אין נא אלא לשון בקשה" (ברכות ט, א). ה' מבקש, לא מצווה. הוא מזמין, לא כופה. יש כאן יחס של קרבה, לא של פחד. תיאור זה נוגע עמוק בדור שלנו, דור שמחפש אלוקות שמקשיבה, שמחפש קשר ולא ציות. בפי רבא, הקב"ה מתואר כאב הפונה לילדיו ומקשיב להם למרות הריחוק, ומוכן לשמוע את כאבם ולקבל את תשובתם.

דברי רבא מתייחסים למציאות שבה עם ישראל שרוי במצב רוחני קשה, מצב של חטא שהשתרש. ובכל זאת, מי שמובילים את תנועת התשובה אינם ה"צדיקים" אלא העם עצמו. ההתחדשות הרוחנית שאנו זקוקים לה תגיע "מלמטה למעלה". היא לא תצמח בצורה היררכית מן המנהיגים, "האבות", אלא מן העם, משום שהיא נובעת מחיפוש רוחני המתרחש דווקא במקומות שאינם שלמים. 

תורת האדם

עבור רבים בדורנו, הקב"ה נוכח כדמות אב יותר מאשר כדמות מלך סמכותי. רבים מרגישים קשר בלתי אמצעי אל ה', אבל מנותקים מהתורה ומאורח החיים ההלכתי, בכלל או באופן חלקי. הצורך העמוק בעולם רוחני של דיאלוג, של פנים אל פנים, הולך ומתעצם. כמובן, אין להתעלם מן האתגרים שתהליכים אלו מזמנים לנו, דוגמת סכנת הגלישה לנרקיסיזם ולאהבה עצמית מוגזמת. אך לצד זאת יש לתת בהם אמון, משום שגלומה בהם הזדמנות לצמיחה. 

תורת האדם של רבא היא הכלי שבאמצעותו אפשר לחבר את ברית אבות וברית סיני. הקשבה ללב האדם, המבטא את האנושיות שלו ומבקש משמעות, תחשוף את הערכים המוסריים והרוחניים שנמצאים בעומק לימוד התורה, ותאפשר להלכה להפוך לכזו שרבים יכולים להתחבר אליה ולחיות אותה. הלכה שיונקת מן האנושיות ונותנת לה מקום היא הלכה שרבים יחפשו אחריה כדרך לחיים של ערכים ומשמעות.

מי שיקשיב היטב ישמע אצל ה"רחוקים" זעקה לתורה שיש בה רחמים, תורה המתגלה כחלק בלתי נפרד מן החזון של חברת מופת המצויה בזיקה עם אלוקים. צו השעה הוא להאזין לבקשת החיפוש הזו, להעז ולהקשות, אולי גם לערער על כמה מוסכמות, ולהיענות לבקשת הלב של רבים בעמנו המחפשים את הצדק, החסד והחמלה, ורוצים לגלות אותם בתוך התורה וההלכה, ולחבר בין ברית אבות לברית סיני. 

התחדשות כזו עשויה לחזק את האחדות בתוך העם, כאשר כל חלק בעם ישראל, על הייחודיות שהוא מביא, יפרה ויעמיק את לימוד התורה של הצד השני. כל אחד יבין שיש לו מה ללמוד מהזולת, לא כסיסמה וכהבעה של רצון טוב, אלא ממקום של שותפות על יסוד הבקשה להשלמת החסר, להקשבה ולימוד מן הזולת, לגדילה ולהתחדשות ביחד. אכן, זו לא תהיה תורה של הסכמה על כל פרט, אלא תורה נגישה לכולם — ללימוד, בירור ושיח משותף. תורה שנותנת מקום לאורחות חיים שונים, שמאפשרת לכל אחד למצוא את מקומו ולממש את ערכיו בד' אמותיו ובמרחב הציבורי המשותף. תורה שעם ישראל יכול להזדהות איתה, להתלכד סביבה ולהתגאות בה, ושיש לה פוטנציאל לאחד את העם דרך חיבור משותף לערכים ולעשייה יהודית. 

לא להחמיץ את השעה

התלמוד (סנהדרין צד, א) מתאר את החמצתו של חזקיהו מלך יהודה:

ביקש הקב''ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם.

השירה היא תנועה של התחדשות רוחנית מתוך מציאות ייחודית המעוררת השראה. חזקיהו חווה ניסים גדולים, אבל לא השכיל ליצור מתוכם תנועה רוחנית חדשה, ובכך החמיץ את הגאולה. חכמינו מלמדים אותנו כאן שהגאולה תבוא מתוך קשב למציאות המשתנה ומתן מענה רוחני. גם כיום, המציאות קוראת לנו להכיר בגודל השעה ובהזדמנויות שהיא מציבה בפנינו להתחדש. הלוואי שלא נחמיץ את השעה כמו שהחמיץ חזקיהו. הלוואי שנשכיל להיענות לקריאת הזמן הזה להתחדשות רוחנית עמוקה, ונדע למצוא דרכים חדשות לאחות קרעים, לגשר על פני קיטוב, ולהשיב לעצמנו סיפור משותף ותורה משותפת.

התורה של הדור שלנו מחפשת שפה חדשה. לא תורה אחרת, אלא לב אחר. תורה שאלוקים מדבר מתוכה בגובה העיניים, שמכירה באדם ומגלה פנים של חסד וחמלה, בלי לוותר על עומקה. זה הזמן לומר יחד עם רבא: “עתה יאמר ה'". עתה – להקשיב למה שעולה מן הלב; עתה - לחפש בתוך המסורת את קול ה' שמדבר צדק, חסד ורחמים;עתה – לחבר בין ברית אבות לברית סיני, בין מסורת לחיים, בין תורה ללב. כך תוכל התורה לשוב להיות מה שהיא במהותה – לב פועם של עם שמחפש ביחד אור, צדקה ומשפט, ומוצא אותם בתורה עצמה.

הרב צוריאל ווינר הוא מייסד בית מדרש "רעוא" ומיזם תג"ל - תלמוד גשר לחיים