יהודים שומרי מצוות מתפללים שלוש פעמים ביום: "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים". הבקשה היפה הזו נישאה במשך אלפיים שנות גלות וביטאה את געגועיהם של היהודים לארץ ישראל ולירושלים. באותה תפילת עמידה אנו מבקשים גם: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלוּיוֹתֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ". בקשה זו מבטאת את הקשר העמוק בין כלל היהודים באשר הם, ואת התקווה שקשר זה יתחזק ביתר שאת בעקבות קיבוץ הגלויות.
אך אני התם מבקש לשאול: האם לא חוזות עינינו בשוב ה' לציון ברחמים? זה שנים אני שומע מעמיתים שאינם בני ברית אך רוצים בטובתנו, שאין למדינת ישראל עתיד בסביבה עוינת של מאות מיליוני מוסלמים. והנה אנחנו קיימים כבר שבעים ושמונה שנים ושונאינו נעלמים – האם אין בכך ביטוי לשיבת ציון ברחמים?
באותה מידה, האם לא חווינו והאם איננו חווים גם היום את קיבוץ נדחי ישראל כאן בארץ ישראל? כמעט מחצית העם היהודי חי במדינת ישראל, והוא הגיע הנה מגלויות שונות ומשונות, חובקות תבל. תוך מספר שנים, הרוב המוחלט של העם היהודי יהיה ישראלי. אכן, אנו מתפללים שכל העם היהודי ישוב לארצו, אך היכן ההכרה בכך שהקב"ה כבר קיבץ חלק ניכר מהגלויות והביאם ארצה? האם ראוי להתפלל בתפילת מוסף של שבת, "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְּשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ", תוך התעלמות מכך שרבים כל־כך כבר עלו ארצה?
הכי מעניין
שאלות אלה הן הקדמה לתהיות עמוקות יותר הנוגעות לסדר התפילות. הכרת הטוב היא יסוד חשוב ביהדות. הדיבר הראשון, "אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", דורש מאיתנו להכיר בטובתו של הקדוש ברוך הוא שהוציא אותנו מהשעבוד. בעת הבאת הביכורים אנו מצווים בהכרת הטוב על נחלת הארץ: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים, וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש". האם הכרת הטוב נמצאת כראוי בתפילותינו?
אומנם אנו אומרים בתפילת העמידה "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ", אך הודאה זו היא אישית, לא לאומית. אנו מודים על "שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ", הודיה שאין לה קשר לשיבת ציון ולקיבוץ גלויות. בתפילה היומית שלנו אין, ולו ברמז, הודיה על הגאולה שאנו חווים כיום. האם אין בכך כפיות טובה וחוסר נכונות לראות בשיבת ציון של ימינו גאולה אמיתית?
ד"ר בלה ליוש, "שאגתי", שמן על בד, 2014 | צילום:
מבחן האש
התפילה שלנו יקרת ערך. היא החזיקה את עם ישראל בגלות של כאלפיים שנה ושמרה על זהותו. אך היא נתחברה בהקשר גלותי, הבא לידי ביטוי באופנים שונים. בימי שני וחמישי אנו מוסיפים לפני הקריאה בתורה תפילות ותחנונים שמתחילים באמירת "והוא רחום יכפר עוון". התפילה, הנאמרת בנוסחים שונים על ידי כל עדות ישראל, מבקשת רחמי שמיים נוכח מצבו הקשה של העם בגלות.
בסידור רדלהיים המפורסם, שהודפס בפרנקפורט בראשית המאה ה־19, הובאו מסורות סיפוריות שונות באשר למקורותיה של תפילה זו. לפי אחת מהן, לאחר חורבן בית שני הושיב המצביא הרומי אספסיינוס יהודים מירושלים על שלוש ספינות ללא רב חובל, וגירשם אל הים. ההשגחה האלוהית הצילה את הספינות מהתרסקות וטביעה, והובילה כל ספינה לעיר אחרת בצרפת: בורדו, ארל ולפנטו. הפליטים העניים שהגיעו לבורדו התקבלו תחילה באדיבות על ידי מושל המחוז, שנתן להם אדמות וכרמים כמקור פרנסה, ואולם לאחר מותו התגלה יורשו כאיש אכזרי. הוא שדד מהפליטים את מה שקיבלו ואיים לגרשם. היהודים החלו לצום ולהתפלל לישועה. אז חיברו שלושה מנהיגים של הקהילה את תפילת והוא רחום, ולאחר שהקב"ה הציל אותם מגורלם הם שלחו את התפילה לקהילות יהודיות רבות וקראו להפוך אותה לחלק מתפילות ימי שני וחמישי.
לפי גרסה אחרת, סירה עמוסה ביהודים שנמלטו מהחורבן הרומאי הגיעה ליבשה. לאחר שהם הזדהו כיהודים, השליט המקומי הודיע על רצונו לבחון אותם בכבשן האש, בדיוק כפי שעשה נבוכדנצר לחנניה, מישאל ועזריה, ולבדוק אם יינצלו. לפני ביצוע הגזירה, אחד מן היהודים חלם על פסוק שמכיל פעמיים את המילה "כי" ושלוש פעמים את המילה "לא", אך לא זכר באיזה פסוק מדובר. אחד החכמים שהיו שם זיהה שזהו הפסוק מספר ישעיהו (מג, ב): "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ, כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ". הם ראו בכך סימן מן השמיים שכפי שניצלו מהים כך יינצלו מהאש. ואכן, על פי הסיפור, האש התפצלה באופן ניסי לשלוש מדורות, ובכל אחת מהן נראתה דמות של צדיק אחר - אולי חנניה, מישאל ועזריה. השלושה החלו לומר את תפילת והוא רחום, כאשר כל אחד מהם משמיע חלק אחר ממנה. בעקבות זאת נקבע לקרוא את התפילות הללו בימי שני וחמישי, הנחשבים לימי דין. בהקשר זה, מעניין להצביע על דמיון לא מבוטל בין תפילה המיוחסת לחנניה, מישאל ועזריה בתרגום השבעים, אשר לא התקבלה על ידי חז"ל, ובין תפילת והוא רחום.
סיפורים אלה ואחרים מבטאים, כל אחד בדרכו, את מעמדה של תפילת והוא רחום כתפילה שנתקנה בפתח הגלות, ומבטאת את ההישרדות היהודית בה בחסדי שמיים. היא איננה מביאה לידי ביטוי את שיבת ציון במאה וחמישים השנים האחרונות.
בניגוד לרוח השבת
גם חלקים אחרים מהתפילה נוספו בגלויות שונות. האמירה היומית של תפילת "עלינו לשבח" קשורה לגלות. אומנם בתשובות הגאונים (שערי תשובה, מג) מובא בשם רב האי גאון שיהושע בן נון תיקן אותה כאשר בני ישראל נכנסו לארץ, ואולם אמירת "עלינו לשבח" בתפילה איננה מוזכרת כלל ב"סדר תפילות כל השנה" של הרמב"ם (בסוף ספר אהבה). בהלכות תפילה (ט, ו) כתב הרמב"ם שאחר אשרי ובא לציון, "מתחנן בדברי תחנונים ובפסוקי רחמים ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין". גם האבודרהם, "אשר רוב מנהגי התפילות מבוססים על דבריו" (כדברי הנודע ביהודה), לא הזכיר את אמירת עלינו לשבח בסיום התפילה.
לפני הוצאת ספר התורה מההיכל אומרים ברוב קהילות ישראל את תפילת "בריך שמיה", המתייחסת בעיקרה לטובת הפרט. מקורה בזוהר, אך היא התקבלה בקהילות ישראל בעקבות האר"י. כלומר, אין מניעה עקרונית מלקבוע תוספות לתפילה. ואכן, התפילה בימינו שונה לא מעט מהתפילה שנוסדה לפני אלפיים שנה.
ובכל זאת, בתפילותינו אין כמעט התייחסות לניסים שחווינו במשך שנות קיומה של מדינת ישראל. אכן, בקהילות ציוניות אומרים בשבתות את התפילה לשלום המדינה, אך למעשה עצם אמירתה נוגדת את רוח השבת שאין לומר בה בקשות. היא באה רק כתשובה לתפילות שנכפו על היהודים בגלות, להתפלל לשלומה של מלכות.
בקהילות רבות אומרים מי שבירך לכוחות הביטחון, ויש שמוסיפים בברכת המזון: "הרחמן הוא יברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו; הרחמן הוא יברך את חיילי צבא ההגנה לישראל ואנשי כחות הביטחון העומדים על משמר ארצנו". למעט תפילות יום העצמאות ויום שחרור ירושלים, בכך מסתיימת ההשפעה של גאולתנו המתהווה על נוסח התפילה. אפילו תפילה בנוסח "על הנסים" לא התקבעה בימי העצמאות ושחרור ירושלים.
לטעמי, מציאות חיינו מכתיבה שינוי מהותי בנוסח התפילה. אנו חייבים להודות לקדוש ברוך הוא, שאכן הביא אותנו חזרה לציון ברחמים. לא עוד "ותחזינה", אלא בקשה שנמשיך לחזות את שובו לציון ברחמים. לא עוד "וקבץ פזורינו", אלא "ותמשיך לקבץ פזורינו". אסור לנו להתמיד בתפילות שסגנונן "יָשׁוּב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ וּמֵאַרְצְךָ", שהרי הקב"ה שב לירושלים ברחמים רבים, ואנו מחויבים בהכרת הטוב. איך אפשר לומר כיום "אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, הַרְאֵנוּ אוֹת לְטוֹבָה וְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ", כאשר אנו רואים את האות לטובה במו עינינו?
אז מה עושים? האם ניתן לשנות כיוון? אני קורא לרבנים ותלמידי החכמים אשר מכירים בשיבת ציון כנס משמיים וכהתגשמות חזון הנביאים, להתכנס ולדון בנושא. אין צורך לשנות מייד את הכול, אלא קמעא קמעא. עלינו להודות, להלל ולשבח על כל הניסים שחווינו, ולהתפלל שנהיה ראויים להמשך קיומנו פה.