במאמרו "האמנם גאולה?" (גיליון פרשת ויקרא) יוצא פרופ' עמנואל אטקס נגד הציונות הדתית אשר אימצה את תפיסתו המשיחית של הרב צבי יהודה קוק, שלפיה "עלינו לקרוא את דבר ה' מעל דפי ההיסטוריה". אפילו רבנים מפוכחים וזהירים כמו הרב שאול ישראלי והרב יהודה עמיטל לא יוצאים נקיים מלפניו, שכן הם המשיכו להאמין במשיחיות התקופה, למרות הנסיגות והמשברים שחווינו. בעקבות פרופ' ליבוביץ סבור אטקס שעלינו לבצע הפרדה מוחלטת בין האמונה הדתית ובין המציאות. אין דרך לראות אם דבר האל מתגשם בחיים, והמציאות היא אינדיפרנטית וחסרת משמעות דתית. עלינו להתמודד עם האתגרים הלאומיים מנקודת מבט אנושית בלבד, מפוכחת ואמיצה.
עוד כתבות בנושא
ואולם בניגוד גמור לדבריו, הציונות הדתית הולכת בעקבות הרמב"ם, שעיצב את התפיסה הדתית הרציונלית. בפתיחת הלכות תענית הוא קובע כי חובה על האדם לחפש אחר המשמעות הדתית של המציאות, ולקבוע עמדה כלפי אירועי השעה:
דבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות.
הכי מעניין
החובה הדתית לפשפש במעשינו ולחפש את משמעותם הדתית, להבין במה חטאנו ומה גרם לכישלוננו, איננה רק הלכה מקומית אלא חלק מתפיסה כוללת המעמידה את המשיחיות בבסיס היחס שלנו למציאות. חכמים אמרו (שבת לא, א) שלאחר מותו נתבע האדם "ציפית לישועה?". ואין הכוונה לציפייה אמורפית אלא לעשייה קונקרטית, כפי שמפרש הר"ן: "ציפית לישועה בימיך".
הרמב"ם קבע שהמשיחיות איננה רק ייעוד רחוק, חלום, מיסטיקה סהרורית השייכת לאחרית הימים, הכניס אותה למסגרת ההלכה המעשית, וחתם את הי"ד החזקה בהלכות המשיח. במקום לפחד מן המשיחיים בעלי העיניים הבורקות שיגררו את העם למעשים מסוכנים, הוא ראה במתח המשיחי את סם החיים של היהדות. זהו הכוח המתסיס והדוחף את האדם שלא להשלים עם המצב הנתון ולא לקבל את פגמי המציאות, אלא לחתור לתיקונה הרדיקלי. הרוח המשיחית הזו ליוותה יהודים בכל הדורות, הניעה אותם לא לקפוא על שמריהם ועשתה אותם חוזים, משוררים, קדושים, מגלים, ממציאים, מהפכנים ומתקני עולם.
לא לשבת על הגדר
בעיני אטקס, המציאות המדינית חסרת משמעות דתית, ואם תיווצר סיטואציה משיחית – אין לנו שום מחויבות ועניין בה. ואולם האדם הדתי אינו מקבל את הלוקסוס לשבת על הגדר ולא להחליט. הוא לא יכול להסתתר אפילו מאחורי הטענה כי "אֹתוֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ, אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה". שהרי אם אכן זהו המשיח, חובתנו להתגייס להילחם את מלחמותיו, גם אם אין לנו ביטחון בתוצאה ובהצלחה. דוגמת המופת של הרמב"ם היא רבי עקיבא, שלא התנער מבר־כוכבא, אלא לאחר שבחן בעיניים הלכתיות שיש סיכוי למשיחיותו, התגייס "לשאת את כליו":
רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיון שנהרג, נודע להם שאינו.
אטקס מבקש שנפקח את עינינו ונתבונן על המצב הלאומי הקשה שאליו הגענו, שדי בו להוכיח את חורבן התקווה המשיחית. כך מנה הרמב"ם את תפקידי המשיח:
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה (הלכות מלכים יא, א).
עליזה דיין, חירות, פסטל שמן על נייר, 2024 | צילום:
אנו רחוקים מאוד מהשלמת החזון המשיחי הזה, הן במישור המדיני והארצי, ועוד יותר במישור הרוחני. אבל מדינת ישראל נכנסה למשבצת הזו והחלה לבצע את תפקידי המשיח. היא החזירה את הממלכה והריבונות כבראשונה, ומיליוני יהודים, נידחי ישראל, התקבצו פה באופן מופלא "על כנפי נשרים", ביטוי פיוטי וניסי שאינו רחוק מן המציאות. אין אומה בעולם שקמה לתחייה והשיבה את גלויותיה, ואנו מתקרבים ליום שבו רוב העם היהודי יחיה בארצו.
אטקס מבקש שנראה כמה מצבנו קשה, אך הוא עוצם את עיניו ומתעלם מן המהפך המדהים והמופלא שהתחולל בדורות האחרונים, מהלך ניסי ותנ"כי שבו מתגשמים חזונות הגאולה של הנביאים. עם ישראל שנרדף וניתן למשיסה, עבר את אימי השואה ואיבד שישה מיליון מבניו, זכה למדינה משגשגת ולצבא מפואר. הציונות הדתית קוראת בזהירות מופלגת למדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו", כאשר ברור שזו כבר לא מליצה לכיסופינו, אלא הגדרה ברורה של המצב על פי ההלכה.
אכן, איננו יודעים את התוכנית השמיימית ואת דרכיה המפתיעות. אטקס אינו לבדו בתמיהה זו. מן העבר האחר עומד הציבור החרדי הגדול, שגם בעיניו המדינה חסרת משמעות דתית, שהרי איך תבוא גאולה מבלי ששם שמיים ייקרא עליה בפירוש, ומבלי שעם ישראל ישוב בתשובה שלמה ויהיה ראוי לה?
אלא שקושיה אחת מתורצת בחברתה. אילו היינו ראויים, היינו זוכים לגאולה שלמה ומאירה, אולם לא התרוממנו לגובה השעה מבחינה רוחנית ודתית, ובדרכו של אטקס התחמקנו שנים רבות ממחויבות לתהליך המשיחי, וביקשנו לחיות חיים בורגניים שקטים ושלווים. לכן הגאולה מופיעה באופן שונה. במקום שהמשיח יבוא "על ענני שמיא", בדרך ברורה ומפוארת, הוא מגיע אט־אט, כ"עני ורוכב על חמור". מפעם לפעם אנו נדחפים אליה מלמעלה, ומתייסרים על ידי מפגעים שונים. זו לא גאולה בסגנונו של ישעיהו, אלא בסגנונו החריף של הנביא יחזקאל: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם אֲ־דֹנָי ה', אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטויָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם (כ, לב).
התנא רבי יהושע אמר בעקבותיו: "אם אין עושין תשובה... הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב" (סנהדרין צז, ב).
איננו יודעים את טיבו של התהליך שבתוכו אנו נמצאים, שום דבר בו איננו צפוי וידוע, ועל כן אין שום דבר מאכזב במה שעשו לנו משמיים. פתחו לנו חלון הזדמנויות ושעת כושר היסטורית, ועלינו להשתדל לנצל אותם לטובה. רבני הציונות הדתית אינם מתיימרים לדעת כיצד הדברים יבואו ויתפתחו, והם מודעים גם לנסיגות האפשריות בתהליך: "דומה דודי לצבי, מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה, כך גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם" (בראשית רבה צח, ב ועוד).
האבן נשברה לחלקים
בכל הדורות איימה על המהלך ההרואי של הגאולה נבואת זכריה והחשש שעתיד משיח בן יוסף למות. מה טעם לטרוח כה קשה לבנות את הארץ, אם המעשה נטול תקווה ואין ביטחון בקיומו? לכן אמרו בשם האר"י לכוון בכל תפילה שמשיח בן יוסף יחיה ולא ימות על ידי ארמילוס הרשע (פרי עץ חיים, שער העמידה, יט). "כי באמצעות התפילה יתרבה זכותו ויעמד חי, ותבוטל גזירת מוות ממנו" (אור החיים על ויקרא, יד ט).
עליית תלמידי הגר"א התאפשרה אחרי שקיבלו ממנו ש"עוד יוסף חי", כפי שנכתב בחיבור "קול התור", וכי הגזירה התבטלה "באופן שנחלקת לחלקים קטנים, כמשל המדרש על המלך שכעס על בנו ונשבע לזרוק עליו אבן גדולה. ואחר כך ניחם עליו, ובכדי לקיים שבועתו שבר את האבן וזרק עליו את החלקים אחד אחד. נמצא שלא נהרג ובכל זאת סובל גם מהחלקים הקטנים. והם חבלי משיח הבאים קמעא קמעא". הם עלו ועמדו מול משברים קשים וייסורים נוראים של מגפות, אויבים ורעידת אדמה, ולא התייאשו.
שתי המלחמות הגדולות האחרונות שלנו פרצו בדיוק מצמרר יובל שנים זו מזו. אולי גם בהן גנוזה אמירה שמיימית, והן באו לעורר אותנו משנתנו הבורגנית ולתבוע מאיתנו להתעלות לגודל השעה מבחינה רוחנית ומוסרית. השליחות שהוטלה עלינו אינה נטולת סיכונים, אך אל לנו לשבת על הגדר אלא להשתתף במסירות באתגרי הדור. והלוואי שנזכה לתרום לאיחוד האומה, לרפא את פצעיה ולהביאה למלא את תפקידה להיות אור לגויים.