נהוג לומר שספר ויקרא שונה משאר החומשים, בכך שהוא רק חוק ולא סיפור. ואולם הדברים מורכבים יותר. הסיפורים שבו – מות מות נדב ואביהוא ביום השמיני ומעשה המגדף – מהווים חלק בלתי נפרד מהספר, והשילוב המאתגר בין סיפור לחוק, בין אגדה להלכה, בין נרטיב לנומוס, שהוא מהמאפיינים הייחודיים של התורה כולה, מפציע גם בספר ויקרא. השילוב הזה מציב בפנינו שאלות פרשניות על ההקשר של נתינת החוקים ומשמעותם. ההקשר הזה לא נעלם בספר ויקרא, ואולי אף נוכח ביתר שאת.
הפרשות שעוסקות בטומאה וטהרה מאתגרות את המחשבה היהודית – מהי טומאה? מהי טהרה? מה המשמעות של פרטי ההלכות? כדרכה של פרשנות קיימים כיוונים שונים – עיסוק בפרטים, עיסוק בלשון, מחקר משווה לתרבויות אחרות ועוד. לצד כיוונים אלו, אפשר לתת מקום גם להקשר הספרותי של הדברים, הן למען הבנת החוקים והן להבנה טובה יותר של הסיפורים.
כך, כפי שלמדתי מרבותי, דיני טומאת מת ופרה אדומה הובאו בין אירועי השנה השנייה במדבר לאירועי שנת הארבעים, כרמז סמוי לכך שמה שעשו בני ישראל במשך השנים שבתווך היה פשוט: למות. החוק רומז לאירוע, וההקשר ההיסטורי רומז למשמעות של הטהרה כטקס מעבר ושינוי תודעה.
הכי מעניין
תיקון הדעת
כשבוחנים את דיני הטומאה והטהרה, שמרוכזים בספר ויקרא בפרשיות שמיני, תזריע ומצורע, ניתן לראות שהדינים הללו באים בתוך מסגרת ספרותית ומחשבתית.
לאחר מות נדב ואביהוא, ה' מצווה את אהרן: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד... וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים...
מכאן נובע הפירוש שחטאם של נדב ואביהו היה כניסה למקדש בשכרות. ניתן להציע שהאיסור לשתות יין לא היה החטא עצמו, אלא אמצעי למנוע את הישנות החטא האמיתי: פריצת גבולות הקודש. הכהנים נדרשים לבוא בדעה צלולה אל הקודש, וגם לתפקידם להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור, ולהורות את העם.
בהמשך לכך, לאורך כל דיני הטומאה והטהרה מופיעים שוב ושוב העקרונות של הַזָּרָה (או אזהרה), הבדלה והוראה: בסיום דיני טומאת בעלי חיים (יא, מג-מז): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ... וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים... לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר"; בסיכום דיני הצרעת (יד, נד-נז): "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת... לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר"; וכן לאחר הלכות הזב והזבה (טז, לא): "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".
דיני טומאה וטהרה נפתחים במות בני אהרן בעקבות פריצת הגבולות של מקום המקדש, ומסתיימים בפרשת אחרי־מות המלמדת על האופן הנכון לבוא אל הקודש: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ...". המסגרת הספרותית הזאת מלמדת על היבטים רעיוניים של דינים אלו.
היבט אחד, שעליו עומד הרמב"ם, הוא שדיני טומאה וטהרה משמשים כאמצעי להרחיק מהקודש. כדי שבית ה' לא יהיה פרוץ לכול, וכדי שתחושה של שגרה שוחקת לא תלווה את המפגש עם הקודש, התורה ייצרה מערכת של הרחקה מטומאות, אפילו כאלה שהן חלק מהחיים הטבעיים. לצד זאת, הצורך להיטהר מייצר יחס מיוחד ובלתי שגרתי לחוויית ההתקרבות אל ה'.
אחרי שבני ישראל והכהנים ילמדו להבדיל בין הטמא לטהור, הם יוכלו להיבדל גם מן העמים ולהיות קדושים, כפי שיופיע בהמשך הספר (כ, כה-כו): "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר... וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". ההבדלה בין טמא לטהור מאפשרת קרבה נכונה אל הקודש, ודורשת ומבטיחה גם "קדושים תהיו".
מיקום דיני טומאה וטהרה כהמשך לאירועי היום השמיני ומותם של נדב ואביהוא, מצביע על משמעות נוספת לדינים אלו. התורה מציגה את התיקון לאיבוד הדעת של היום השמיני - בחיזוק הדעת, שבא לידי ביטוי ביכולת ההבדלה וההוראה. יכולת זו נדרשת במיוחד מהכהנים, אך מוטלת על כל איש ואישה מישראל.
קידוש והבדלה
פרשנים רבים עמדו על הקשר שבין מעשה המשכן למעשה בראשית. בהמשך לכך ניתן לזהות כיצד ההבדלה בין טמא לטהור מזכירה את תיאור הבריאה. הקב"ה בורא את העולם על ידי דיבור, שכולל לצד הבריאה עצמה גם קריאת שמות ויצירת הבדלות – בין אור לחושך, בין מים למים וכן הלאה. תפקיד האדם להבדיל בין הטמא לטהור מהווה חלק מיכולתו להידבק במידותיו של הקב"ה. וכך, לאחר שהעולם נכשל, הוא התחיל מחדש מנח שידע להבדיל בין הבהמה הטהורה לזו שלא.
בעולם ההלכתי הנוכחי, הביטוי העיקרי של דיני טומאה וטהרה הוא בתחומי האוכל האסור והלכות נידה (שלשניהם יש היבטים איסוריים מלבד ההקשר של טומאה). בהלכות הללו ניתן לחוש, עוד בלי קשר לשאלת הגישה לקודש, כיצד התודעה היא חלק משמעותי מחיים של קדושה. המודעות למעגל החודשי מחד ולמעגל של היום מאידך ("אכלתי בשר בשעה מסוימת, זה אומר שאוכל לאכול חלבי רק בשעה זו וזו"), הופכת את ההבדלה, וממילא גם הדעת, למרכיב מרכזי בלוח הזמנים ובתודעתו של האדם.
המסגרת הספרותית של דיני הטומאה והטהרה מלמדת כיצד דינים אלו לא רק מכתיבים את הכניסה הנכונה אל הקודש, הלכתית ותודעתית, אלא מעצבים חיים של צלילות מחשבתית ושל דעת. נותר לקוות שהיכולת להבדיל בין טמא לטהור ובין קודש לחול, תוביל לחיים המבוססים על דעת טוב ורע, והיכולת להבדיל ביניהם ולבחור בעץ החיים.