אנא הצטרפו אליי הפעם למסע בעקבות רעיון הטומאה, המבטא לדעתי את אחד העקרונות המרכזיים של השקפת ישראל. התרבות המערבית מבוססת על השידוך שבין יוון וישראל. שידוך זה התאפשר היות שקיימת קרבה מסוימת בין התרבויות, קרבה שבאה לידי ביטוי בסינתזות פילוסופיות שהתפתחו בתקופות מאוחרות יותר, למשל על ידי הרמב"ם, ושהשפיעו במשך מאות בשנים על ההגות העולמית.
אך למרות הקרבה, קיים הבדל יסודי בין התרבויות הממוקד ביחס לטבע. בעולם היווני, מהווה הטבע מקור וקנה מידה. חרף הגוונים השונים שבתרבות יוון, ניתן לקבוע שעל פי תרבות זו קנה המידה למהו טוב, וכמובן מהו יפה, מוגדר על פי קריטריונים של קרבה לשלמות הטבע. לא כך במקרא. הנבואה מרשה לעצמה לבקר את הטבע. ביטוייה הגדול של ביקורת זאת הוא חזון אחרית הימים: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ… וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן" (ישעיהו יא, ו־ז). בטבע שוררים חוקי הג'ונגל, מלחמה ומוות, ולעומת זאת הנבואה פורשת בפנינו את חזון השלום.
להזיז את העולם
הנבואה יכלה לעשות זאת לפי שמצאה פרספקטיבה שונה לחיים – הפרספקטיבה של ארכימדס שלימד שאפשר להזיז את האדמה כולה, אם יינתנו לאדם מנוף מספיק ארוך, ונקודת משען מחוץ לכדור הארץ. "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" (שמות לג כא) אומר הקב"ה למשה. כאן כביכול התגלה מקום אחר מעבר לקוסמוס, שיכול לשמש נקודה ארכימדית המאפשרת "להזיז" את העולם. כך, בפרשת גן העדן מתואר טבע אידיאלי המהווה מעין ניגוד למציאות שבה אנו חיים, מציאות הזקוקה לתיקון: "תיקון עולם". זאת לא רק ביקורת מוסרית כנגד העוולות האנושיות, אלא היא מתייחסת גם לעצם הסבל האנושי והכללי, כמו סבל בעלי החיים, ובכלל למחלה ולכישלון היסודי שבטבע: קיומו של המוות.
הטומאה היא המייצגת כישלון זה המובנה בטבע. אבי אבות הטומאה הוא המת. ממנו נובעות או בו קשורות כל הטומאות האחרות. בהתאם למודל המוות מקבלים טומאה גם מצבים מסוימים אחרים, כמו הצרעת והזיבה. הצרעת היא מעין מוות חלקי והזיבה מייצגת את המוות הקשור עם נתינת החיים. גם שכבת הזרע הגברית ודם הנידה הנשית מסמלים את מותה של האפשרות ללידה. כך, הטומאה אינה מוצגת לפנינו כנובעת מסכנה לאנשים אחרים, אלא דווקא כמערכת סמלית בעלת משמעות פסיכולוגית ורוחנית. בקוטב הנגדי לטומאה מצוי אוהל מועד, המקדש, המהווה מעין מודל חלקי של גן העדן האבוד. מתוך כך, מסולקת הטומאה מהמקדש, מקום שבו אין המוות שולט.
המטבע והטבע הכלכלי
ההסתייגות היהודית מתופעות מסוימות המצויות בטבע התנגשה עם הערצת הטבע בתרבות היוונית־רומית. רעיון זה בא לידי ביטוי במדרש תנחומא: "מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם?". על כך ענה רבי עקיבא "של בשר ודם נאים". הטבע נותן לאדם את הדגנים, אך האדם הופך אותם לקמח ואופה לחם. השאלה כלל לא הייתה תמימה. בהמשך שואל טורנוסרופוס על ברית המילה, שהיא התערבות ברורה בתוכנית הטבע:
אמר לו טורנוסרופוס, אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו [חבל טבורו] יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו?.
השאלה אמנם נוגעת באופן ישיר להתערבות כנגד הטבע במצוות המילה, אך זו נוגעת לתחומים רחבים בהרבה של המוסר, למשל – 'כיצד מרשה לעצמו אדם לתת צדקה, הלוא הקב"ה ברא את העולם כך שיהיו בו עניים ועשירים? ברור שמעשה הצדקה מהווה התערבות שפוגעת בשוק החופשי ובכלכלה המוצלחת'. כנגד טענה זו לימד אותנו רבי צדוק הכהן מלובלין שבמילה "מטבע" מסתתרת המילה "טבע". ואכן, גם את הטבע הכלכלי עלינו לבקר ולא לקבל כגזרה. העולם ניתן לאדם כפרויקט. עליו לתקנו, ולפני הכול לא לקלקל אותו.
לפני שנים שוחחתי על נושאים אלה עם הצעיר בבניי שיחיה, שהשתתף אז בחוג צפרות. בתגובה לדבריי, הוא שאל אותי: "האמנם חושב אתה שבאחרית הימים הבז הנודד יצנח מהגבהים במהירות של 300 קמ"ש כדי לטרוף עלה חסה?". ברור לי מה הרמב"ם היה עונה: "וגר זאב עם כבש אינו אלא אלגוריה ליחסים שבין בני האדם, הגאולה תהיה גאולת ההיסטוריה האנושית ולא שינוי הטבע". תשובה רציונליסטית זאת לא סיפקה אותי. עדיין אני מאמין בפסוקים כפשוטם. ואולי הבז הנודד ושכמותו, מדי זמן לזמן, ישתתפו בתחרויות צניחה בין המינים השונים, כאשר הפרס יהיה כמובן טרף מושך – רובוט העשוי בשר מלאכותי, שייתן לבז גם את הרגש של הציד המיותר. ואני תקווה שהוא ינצח.
