יחד עם חציית ים סוף ותחילת המסע במדבר, אנו נפגשים לראשונה עם עולם העבירות. כלומר, אמונות, ערכים ומוסר היו קיימים גם לאורך כל ספר בראשית, וכנגדם היו גם חטאים: מחטא אדם הראשון ואשתו דרך המבול, סדום, ועד אחי יוסף שמכרו את אחיהם. החוטא אינו מקיים את התביעות המוסריות הנדרשות ממנו, אבל עבירה על מצווה היא תופעה אחרת. מצוות אינן זהות לערכים, אלא הן גיבוש של ערכים למערכת של פעולות ומעשים מפורטים ומדוקדקים, שלפעמים אי אפשר לראות את הזיקה הישירה שבינם לבין הערכים העומדים ביסודם. הוא הדין לעבירה על מצווה, היא אינה מתייחסת לשורש הערכי, המוסרי והרעיוני של המצווה, אלא מכוונת בעיקר כלפי המישור המעשי של המצווה.
דוגמה מובהקת לכך, וכנראה הראשונה בתורה, נמצאת בפרשת המן.
הקב"ה בירך את עם ישראל במאכל פלאי, במן. המן הוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש. הוא ירד מן השמים מדי יום ביומו, בקביעות, במשך ארבעים שנות המסע במדבר. אפשר היה להשתמש בו בכל דרך שרצו: לאפות, לבשל והוא שימש תחליף מושלם לאכילת לחם לשובע.
המן הגיע עם הוראות שימוש, מצוות. אלו מצוות שלא נמנו בתוך התרי"ג, שכן הרמב"ם הסביר שאין למנות מצוות שנועדו לשעתן ואין להן קיום לדורות. אבל בשעתן, הן היו מצוות לכל דבר, ויש בהן גם מצווה אחת שהתקיימה לדורות: שמירת שבת.
אלו הן המצוות הכרוכות בלקיטת המן ובשימוש בו: יש ללקוט אותו בבוקר השכם, מכיוון שלאחר מכן הוא נמס. חייבים ללקוט מן טרי בכל יום ואי אפשר להותיר ממנו ליום המחרת. יש כמות מוגבלת של מן שאפשר ללקט: עומר לגולגולת. בערב שבת מקבלים כמות כפולה: לחם משנה. את המנה הכפולה שמקבלים בערב שבת יש להכין לשבת: "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו", ולהניח למשמרת עד למחרת, לשבת בבוקר. בשבת לא יורד מן ואין טעם לצאת ללקט אותו.
לכאורה, הכל טוב וטעים ונפלא.
ובכל זאת.
היו אנשים שלקטו יותר או פחות מן השיעור: "וילקטו המרבה והממעיט". התוצאה היתה: "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר". בדרך נס, מצאו כולם כשהגיעו הביתה שיש להם בדיוק עומר לגולגולת לכל אחד מבני הבית. כך פירש רש"י וסיעתו: היו אנשים שלקחו, בניגוד להוראות, יותר או פחות מן המידה.. אמנם במדרש יש גם אפשרות אחרת: שמילאו בדיוק את הצו, המרבה והממעיט לקחו בדיוק לפי מספר הנפשות בביתו של כל אחד, ואילו לדעת הרשב"ם ואחרים, לקטו באומד, בלי מידה, וכשהגיעו הביתה גילו שלקטו בדיוק במידה הנדרשת.
היו אנשים שהותירו מן המן עד בוקר. התוצאה היתה: "וירום תולעים ויבאש", ותגובתו של משה רבנו: "ויקצוף עליהם משה". והיו אנשים שיצאו ללקוט מן בשבת. התוצאה היתה: "ולא מצאו", והתגובה של ה' היתה: "עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי".
כאמור, מה טיבו של חטא אנו יודעים מספר בראשית. החטא הראשון, בגן העדן, היה תוצאה של פיתוי. הנחש פיתה את האשה באמרו שאכילה מן העץ תעשה אותם כא-להים יודעי טוב ורע. האשה ראתה שהעץ טוב למאכל ותאווה לעיניים ונחמד להשכיל, ותקח מפריו ותאכל. יש חטאים שנובעים מיצר המין, החל מבני האלהים שחמדו את בנות האדם ועד אשת פוטיפר שחמדה את יוסף. יש שנובעים מקנאה ותחרות: מרצח קין ועד מכירת יוסף, וכן הלאה. לכל חטא צמודים התאווה והיצר המניעים את האדם וגורמים לו לעשות את המעשה האסור.
אולם בפרשת המן מדובר בעבירות. לעבירות יש קיום רק במקום שבו יש מצוות. אין להן מניע בלתי מוסרי או איזו תאווה ידועה, מהות העבירה היא עצם אי הציות לחוק ולהוראותיו. קשה להבין מה המניע, איזה יצר, עומד מאחרי ההחלטה לקחת יותר או פחות מעומר לגולגולת אחרי שמשה הורה במפורש מהו השיעור. לא מובן מדוע הותירו למחר אם נאמר להם בפירוש שמחר ירד מן טרי. כל אלו לא מובנים במיוחד כאשר ברור שמדובר בנס, בחומר שאינו מוכר לאיש, שאי אפשר לדעת מה הוראות השימוש בו, מלבד אלו שנתקבלו מה' על ידי משה. והמוזר מכל: הורו להם שלא ללקט בשבת, הם קיבלו מנה כפולה בערב שבת, הם הכינו ביום ששי לשבת, ידעו שבשבת לא יהיה מן, ובכל זאת, "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו".
אפשר להציע הסברים חלקיים אבל הם לא מספקים. לדוגמה, נניח שמי שלקח יותר מעומר חשש שלא יספיק לו. טיפוס חרדתי. אבל מה הטעם של מי שהחליט לקחת פחות מעומר? נניח שמי שהותיר למחר חשש שמא לא יהיה מן למחר, סוג אחר של חרדתיות. אבל מה הטעם לצאת ללקט בשבת, כשראו שביום ששי ירד כפליים, היה להם אוכל מוכן לשבת, הם קמו בשבת בבוקר וראו שהמן הנותר לא הבאיש, ומשה גם הודיע להם מראש שלא ירד מן בשבת?
חז"ל הגדירו את אופיים של העבריינים הללו במונח: "מחוסרי אמנה". בלשון חז"ל יש למונח הזה גם מובן נוסף, בהקשר הלכתי, בדיני ממונות: אדם שלא ניתן לסמוך על הבטחותיו ואינו עומד בדיבורו (בבא מציעא מט ע"א, שלחן ערוך חושן משפט רד ז).
נראה שאלו שני צדדים של אותו מטבע: אדם שאינו אמין ואי אפשר לסמוך על הבטחותיו, ואדם שאינו נותן אמון ולא סומך על אחרים. בפרשת המן, האדם ה"מחוסר אמנה" אינו נותן אמון בה' ובמשה עבדו. זהו אדם שחי בעולם של חוסר אמון, בניגוד לשאר עם ישראל, שיצאו מים סוף "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
חסרי האמנה רוצים לבחון את אמינות המְצַוֶּה ותקפותה של המִצְוָה ובודקים את הגבולות, מה יקרה אם לא יצייתו להוראות? הם לוקחים יותר או פחות מהמן רק בגלל שאמרו להם לקחת עומר בדיוק. הם לא מותירים מן העומר בגלל הסקרנות, הם ממש מוכרחים לבדוק מה יקרה אם יותירו. והם יוצאים ללקוט בשבת, בעיקר כי אמרו להם שאסור ולא יהיה מן. ובשורש הכל: הם לא מוכנים לציית להוראות רק באשר הן הוראות שהוטלו עליהם.
תופעה זו מוכרת היטב אצל ילדים ובני נוער מתבגרים. בדיקת הגבולות. למעשה הזה יש ערך גדול מאד בהתפתחות האישיות העצמאית של הנער. בינקותו, הוא בבחינת "פתי יאמין לכל דבר". הוא מאמין להורים, ולמבוגרים בכלל. בהמשך, הוא מגלה שלא כל מה שההורים אומרים נכון, או לפחות לא מתאים לו, והוא מעביר את האמון שלו לחברים ולמוסכמות המקובלות בחברה. כעבור זמן ואחרי ניסיונות ואכזבות הוא מגלה שגם החברים לא תמיד צודקים, לא תמיד חפצים בטובתו ולא תמיד כדאי להתפתות להם. כך הוא מגבש, לאט לאט, את היכולת לבחון דברים כשלעצמם ולברר לעצמו את עולם הערכים שלו. לא כולם מצליחים לעמוד במשימה הזאת, אף אחד כנראה לא מגיע לשלמות, שכן אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, אבל זהו מסלול ההתפתחות המוסרית הרגיל והרצוי של בני אדם. בסופו של דבר אדם מגבש לעצמו את אמונותיו, ולומד במי הוא נותן אמון, במה הוא נותן אמון, ומתי עליו להטיל ספק ולחשוד.
הוי אומר, מחוסרי אמונה אינם רשעים בעלמא, חסרי טעם וחסרי הגיון. יש יסוד חיובי בהוויה שלהם. הרצון שלא להיות בבחינת "פתי יאמין לכל דבר", אלא "וערום יבין דבר לאשורו" (משלי יד טו). אבל ישנו שלב שבו הזהירות וביקורתיות היתר הופכות להיות מחלה. אפשר לצפות שלפני חתימת עסקה אדם יבחן היטב את מי שעומד מולו ויזהר מפני הונאה או טעות בשגגה. אבל אי אפשר לנהל עסק בשותפות אם אין אמון בסיסי בשותף. "אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה", חייבים לבדוק ולראות שיש התאמה, ושאין בשידוך "מקח טעות". אבל לא יכולים לקיים חיי נישואין בריאים ונורמליים, שיש בהם אהבה ואחוה ושלום ורעות, בלי מצע משותף עמוק ורחב של אמון הדדי.
וכך גם ביחסינו עם הקב"ה ועולם המצוות וההלכה. מי ששרוי במצב של חשדנות וחוסר-אמון כלפי עולם המצוות וההלכה, הוא בבחינת "מחוסרי אמנה", והוא מועד לעבור עבירות בכל עת. הוא ממשיכם הרעיוני של המלקטים פחות או יותר מעומר, של המותירים לבוקר ושל היוצאים ללקוט בשבת. הוא הטיפוס שמעורר את קצפו של משה ואת תלונתו של הקב"ה: "עד אני מאנתם לשמור מצוותי ותורותי".
יהי רצון שנדע לכוון את עצמנו, ולחנך את ילדינו ותלמידינו, למצוא את האיזון הנכון שבין "פתי יאמין לכל דבר" לבין "מחוסרי אמנה", ח"ו.
