במסגרת התחקיר שערכתי לפני הריאיון עם אבי רט, גיליתי פרט ביוגרפי מפתיע שלא קיים אפילו בערך הוויקיפדיה המפורט שמוקדש לו: בבחירות לכנסת ה־18, ב־2009, הוא היה מועמד מספר 7 ברשימת האיחוד־הלאומי־תקומה. כשאני מבקש לוודא את העניין עם רט, שתדמיתו הציבורית אינה פוליטית בעליל, ודאי לא כזו שמזוהה עם הימין העמוק, הוא מחייך, ספק במבוכה, ומספר:
"הייתי באירוע בתל־אביב. בעשרה לחצות מתקשר אליי פתאום כצל'ה (יעקב כץ, ממייסדי גוש אמונים; א"ש), שבעבר הרחוק היה מדריך שלי בבני עקיבא. הוא אומר לי 'מה מספר תעודת הזהות שלך, עוד עשר דקות אני צריך להגיש רשימה לכנסת'. כצל'ה יודע להיות אגרסיבי, ויש פה גם עניין של חברות. לא חשבתי הרבה ולא התעמקתי, אמרתי לעצמי 'אם עם ישראל צריך, אז שיהיה'. לא חשבתי מי יהיה מימיני ומי משמאלי".
מתי הבנת שעשית טעות?
"אחרי כמה ימים. כשראיתי את ההתנהלות ומי הסובבים, הבנתי שאני לא במקום הנכון. זו לא השפה שלי, לא המרחב שלי. המפלגה קיבלה בסופו של דבר רק ארבעה מנדטים, אבל כבר תוך כדי מערכת הבחירות לא הייתי פעיל. במציאות של היום, יכולת ההשפעה החינוכית שלי יותר גדולה מאשר בפוליטיקה. אני חושב שהיום פוליטיקאים קוראים את מה שהעיתונאים כותבים, ולפי זה מחליטים מה הם חושבים. הפוליטיקאי הוא רק בובה של העיתונאים או של דעת הקהל, אז כבר עדיף להיות בצד של הכותבים. בנוסף, בתחום החינוכי והרוחני ההשפעה היא לטווח ארוך, אמיתית יותר ונוגעת יותר".
נקפוץ להווה, שבו אתה משרת במילואים ברציפות מאז 7 באוקטובר, למרות שאתה בן 65 וכבר מזמן עברת את גיל המילואים.
"אני בקשרי עבודה וידידות עם הרב הראשי לצה"ל, תא"ל אייל קרים. מיד בתחילת המלחמה, כשהבנו את גודל האירוע, הוא גייס אותי והגעתי לבקשתו למחנה שורה. המציאות הכניסה את הרבנות הצבאית לחזית בכל המובנים. היו חיילים של הרבנות שנלחמו בעוטף בשעות הראשונות, נכנסו לתוך עזה ופינו גופות. יחידות של הרבנות נכנסו לסריקות שטח ולטיפול בכל מה שקשור לחיילים פצועים ולמתים. לאחר מכן, כשבתי החולים התמלאו פצועים, הרבנות עמדה איתם בקשר, תמכה וחיזקה. ובמחנה שורה, כמובן, 1,400 גופות שהגיעו תוך כמה שעות. הדבר הזה דרש מאמצים רבים בכל התחומים, מזיהוי ועד תחקירים ותיעוד.
"אתה יכול לכתוב ספר על כך שהכול רע והכל שחור והצפון והדרום והעוטף וימים של השפלה, ואני אכתוב ספר על כך שאני כבר שנה בשטח עומד נדהם מול העם הנפלא שלנו – כמות ההתנדבויות, החסד, הגבורה, הערבות ההדדית שמתגלות כאן. יש בעם הזה כוחות אדירים"
"יש הרבה השלכות הלכתיות, מיליון שאלות שעלו מכל הסוגים, מהלכות שבת ועד הלכות עגונות והלכות זיהוי. כל האתגרים הללו הצריכו צוותים גדולים. אני עובד צמוד לרב קרים מתחילת המלחמה, במשימות שהוטלו עליי. בקרוב יצא ספר שבו אני מתאר את החודש הראשון למלחמה מהזווית של הרבנות".
מה נשאר לעשות היום מבחינת הרבנות?
"יש המון עניינים של תיעוד ותחקיר שצריך עדיין לעשות. כשאתה שומע 'הותר לפרסום', זה מגיע אחרי הרבה עבודת רקע בשילוב של מודיעין, צבא, מוסד, שב"כ והרבנות הצבאית. היום באמת כבר לא צריך את כל מי שגויס בהתחלה, יש סד"כ בכוננות, אבל לרבצ"ר יש משימות כל הזמן. הוא זה שבסוף חולט, כלומר חותם על תעודות ההחלטה של זיהוי החללים, ויש צוותים שמביאים מידע שמאפשר את ההחלטות האלה. יש קשר עם משפחות שכולות, קשר עם פצועים. עיקר העבודה שלי כיום היא בתחום התיעוד והכתיבה".
לפני מינויו של הרב קרים לרב הראשי לצה"ל, ב־2016, פרצה סערה סביב תשובות שנתן בשו"ת אינטרנטי, וגורמי שמאל עתרו לבג"ץ נגד המינוי. מאז הספיק הרב קרים להתמנות לקדנציה שנייה בתפקיד. "אני יכול לומר שבעת הזאת, במלחמה הזאת, הוא האדם הנכון במקום הנכון", אומר רט. "קודם כול מבחינת היותו תלמיד חכם עצום. יש שאלות שאנשים לא מודעים להן. עגונות, חליטה וזיהוי. זה לא משחק, אתה לא יכול לזהות ב־90%. שנית, יש בו ענווה שלא נתקלתי בכמותה, ומסירות נפש. אני עוד מעט שנה איתו, ואני לא יודע מתי הוא ישן, מתי הוא אוכל. שתיים בלילה, שלוש בלילה – אני לא יודע אם הוא עוד לא הלך לישון או שהוא כבר התעורר. הוא נמצא בשטח, כמעט לא במשרד, מחובר לאנשים. כמי שהיה מפקד סיירת צנחנים בעברו ולא צמח ברבנות, הוא יודע לדבר בשפה צבאית מבצעית. כשהוא מגיע לפגישות עם כוחות, אם זה חיל האוויר, חיל הים וכמובן צנחנים, הוא מדבר בשפה שלהם. הענווה שלו, הנוכחות והסמכות ההלכתית – יוצאות דופן".
ייסורי גדילה
עילת הריאיון היא ספר חדש של רט, "נחת רוח" (ידיעות ספרים), ובו קטעים קצרים על פרשות השבוע ומועדי ישראל. באחד מהם, לכבוד יום העצמאות, הוא כותב: "לא הייתי מחליף את היום הכי גרוע במדינת ישראל עם היום הכי טוב בגטו". אני שואל אותו אם המשפט הזה תקף גם אחרי שמחת תורה תשפ"ד.
"תקף שבעתיים", הוא משיב ללא היסוס. "המשפט הזה הולך איתי כבר הרבה שנים. אני בן להורים ניצולי שואה, חי את השטח וחי את פולין, כמי שליווה מסעות רבים לשם לאורך השנים. אגיד לך בצורה בוטה: יש לי משפחה בארצות הברית, בני דודים, וכשמדברים עכשיו על מה שקורה בארץ אני אומר להם 'תראו, נכון שהמצב בארץ היה קשה, נכון שב־24 שעות הראשונות היה טבח. אבל לפחות אחרי 24 שעות צה"ל הגיע. כך או אחרת, היה מי שהגיע לעזור. חלילה אצלכם, אף אחד לא יגיע – לא אחרי 24 שעות וגם לא אחרי 24 ימים'. וכמו שאנחנו רואים את מה שמתחולל באוניברסיטאות, באקדמיה וברחובות, זה יקרה שם.
"לכן, למרות שהיה פה משבר קשה, ועם כל הקשיים שלנו, הדור שלנו, וכמובן גם ילדינו – לא יודעים מה זה רעב, מה זה קור ומה זו השפלה. אנחנו לא יודעים מה זו השפלה ברמה האישית, שמפשיטים אותך. היה לנו יום אחד או יומיים של השפלה בתחילת המלחמה, חטפנו מכה קשה מאוד, אבל עדיין, הנה אני מסתובב על מדים של צבא יהודי במדינה היהודית".
עשרות אלפי אנשים עקורים מבתיהם כבר כמעט שנה. גבול הצפון ריק, חיזבאללה משפיל אותנו על בסיס שעתי, ביישובי העוטף הרוב עוד לא חזרו הביתה. אז נכון, זה לא כמו השואה – זה אמור לנחם אותנו?
"כל מה שאמרת נכון, ואף על פי כן, תמיד נשאלת השאלה איזה משקפיים שמים בבוקר. בכל מצב בחיים, בכל קבלת החלטות, צריך לשאול – מה האלטרנטיבה? האלטרנטיבה שלנו היא גלות. אם לא נהיה פה, לא נהיה. וגלות פירושה שאתה מאבד גם את ה־100 גרם ריבונות ועצמאות שיש לך. אתה מאבד את לקיחת האחריות. בפרספקטיבה היסטורית, אחרי אלפיים שנה חזרנו לפה. אדם שהיה בגבס עשרים יום לא מתחיל לרוץ מיד כשמורידים לו את הגבס. יש תהליך שיקום, צריך לשקם את העם הזה אחרי אלפיים שנה.
"העם הזה הוא גם לא הומוגני, כמו שאנחנו יודעים, עם כל הזרמים והעדות והדעות והתפוצות וההיסטוריות, וכל אחד עם חבילת הקליטה שלו ועם ההתמודדויות שלו. אף עם בעולם לא עבר את מה שעברנו פה במאה השנים האחרונות, עם האירועים המכוננים של הציונות, השואה, הקמת המדינה, ששת הימים וכו'. אנחנו בתהליכי גדילה וצמיחה. אתה יכול לכתוב ספר על כך שהכול רע והכל שחור והצפון והדרום והעוטף וימים של השפלה, ואני אכתוב ספר על כך שאני כבר שנה בשטח עומד נדהם מול העם הנפלא שלנו – כמות ההתנדבויות, החסד, הגבורה, הערבות ההדדית שמתגלות כאן. אתה רואה מה קורה בכיכר החטופים, הייתי שם כמה פעמים. אתה רואה את העמותות שמתחילת המלחמה מספקות אוכל, חיבוק ואחווה. יש בעם הזה כוחות אדירים שאין להם תחליף בגלות. שם כל עיירה דאגה לעצמה, כאן יש דבר חדש של ערבות הדדית של עם ישראל. זאת אחריות של מדינה, לא של שטעטל. אלו ייסורי גדילה כואבים מאוד.
"עם כל הקושי הגדול, אחרי השואה קמה המדינה, מה שלא קרה אלפיים שנה. גם אחרי השואה הזאת שעברנו יקום כאן משהו חדש. בעוד חמש שנים, בעוד עשרים שנה, יקום כאן משהו חדש על האדנים של כל הכוחות הטובים שהתגלו עכשיו, שיקומו וייצרו מציאות חדשה, של ישראליות חדשה, של חיבורים חדשים. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. אלה שהיו עכשיו ארבעה וחמישה חודשים בעזה בתוך הטנק, הריחו את הגרביים אחד של השני, לא יעמדו יותר אחד כנגד השני. הם כנראה לא יצביעו לאותה מפלגה, אבל גם לא יעמדו יותר אחד מול השני.
"מלחמת יום כיפור הייתה משבר גדול, ואחרי ארבע שנים היה מהפך פוליטי. גם הפעם, ברמה הפוליטית יהיו פה שינויים חברתיים, רוחניים וכלכליים. יגיעו שינויים כי האירוע שאנחנו עדיין בעיצומו הוא בסדר גודל תנ"כי. אני מאמין שמהשבר הזה ייצא משהו חדש וטוב".
זו ראייה אופטימית, שקצת חסרה כאן בשנה האחרונה.
"תראה, ב־1948 היו בישראל 600 אלף ישראלים, שהיוו חמישה אחוז מהעם היהודי אחרי השואה. 600 אלף מתוך 12 מיליון פחות או יותר. עברו מאז 76 שנים, וכיום יש בישראל כמעט 50 אחוז מהעם היהודי בעולם. זו הפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה שאנחנו מגיעים למצב שבו 50 אחוז מהעם חזרו הביתה. עוד כמה סטירות לחי, ויהדות ארצות הברית תגיע לכאן. יהדות צרפת כבר בדרך לכאן. הגלויות יתחסלו. גם האירועים שאנחנו רואים עכשיו באוקראינה, ברוסיה, באמריקה – הכול מתחבר לפסיפס אחד גדול, שהשורה האחרונה שלו תהיה שמתחיל פרק חדש בהיסטוריה היהודית".
איך אתה כל כך בטוח במבט האופטימי הזה? עברנו שתי גלויות, מניין לך שהפעם התהליך יהיה שונה?
"יכול להיות שאתה צודק, אבל אני לא הולך כרגע לתת דרשה בבית כנסת על כך שהובטחנו שבית שלישי לא יחרב. אין לי תעודת ביטוח. אני יודע דבר אחד: עכשיו זאת המשמרת שלנו, של הדור שלנו. אני לא יכול לתקן את העבר ולא יכול לשלוט על העתיד. אני יכול לדעת מה כרגע המשימה שלי. אני קם בבוקר ושואל, עם יכולותיי הקטנות או הגדולות, מה תפקידי".
אז האופטימיות היא חלק מארגז הכלים שלך?
"אני חושב שאדם שקם בבוקר ואין לו דרייב לפעול ולעשות ולא לוקח אחריות, לא יֵצא מהמיטה. אנחנו חייבים לקום, גם ברמה המשפחתית האישית. עברתי משברים אישיים בחיים שלי, ואפשר לשקוע. ביום הזיכרון העברתי שיחה להורים שכולים בהר הרצל. מה אני יכול להגיד להם? אמרתי שההורים שלנו בחרו בחיים אחרי השואה, אחרי שאיבדו משפחות, אחים ואחיות, דודים ודודות ובית. אנחנו, במשמרת שלנו, נבחר בחיים וניקח אחריות.
"אני יכול לא להיות עכשיו במילואים. יכולתי להישאר בבית ולשחק שש־בש, אבל אני במילואים כי אני לוקח אחריות, כי אני רוצה לתרום את התרומה שלי. כך גם חינכתי את ילדיי. אני יכול להיות פרשן, להסביר למה הצפון מפונה והדרום בבעיה והממשלה והפוליטיקאים וכולם אשמים במחדל, להתבכיין ולהתקרבן – אבל זו לא תוכנית עבודה. המציאות מורכבת וקשה, אבל השאלה היא מה אני עושה עם זה.
"אני בוחר במעגלים שאני נמצא בהם: פה שיעור, שם מפגש, פה ארגון, שם עמותה. אני עושה את מה שאני יכול. כשאני שומע חזן אומר 'חדש ימינו כקדם', אני שואל את עצמי לאיזה 'קדם' הוא מתכוון, מתי היה כל כך טוב. אני לא רוצה להיות לא בתקופת בית שני ולא בית ראשון ולא בשום תקופה אחרת. אני חושב שאנחנו חיים בסך הכול בתקופה טובה. המקרר מלא, המטוסים מלאים, בתי המלון מפוצצים. טוב לנו בסך הכול. נכון, אפשר כל הזמן לקטר ולדבר על הקשיים, אבל אני חושב שהעולם לא היה טוב כל־כך אף פעם. אני רוצה לייצר מציאות, אני רוצה לעשות משהו. לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה. במרחבים שבהם אני מסתובב אני רואה אנשים מופלאים וגדולים, דתיים וחילונים. לכן אני מלא אופטימיות לגבי העם הזה".
האנרגיה של הכאב
לפני שנה הלכה לעולמה רעייתו של רט, חגית־רחל. ב־2005, שבועות ספורים לאחר פינוי גוש קטיף, הם קברו את בנם חנן שחלה בסרטן ונפטר בגיל צעיר. שני אירועי השכול הפרטיים האלה התערבבו במשברים לאומיים גדולים – ההתנתקות ו־7 באוקטובר.
"ההתמודדות שלי עם השכול היא בשכבות ארכיאולוגיות", אומר רט. "המפגש הראשון שלנו עם השכול היה בשנות השמונים, כשכמה מחבריי נרצחו בפיגוע בחברון, בבית הדסה. הבן שלי שנפטר, חנן, קרוי על שם חנן קרוטהמר, אחד הנופלים שם. ב־1982, כשהשתתפתי בקרב סולטן יעקוב, השכול כבר היה בעוצמות אחרות. יש שכול לאומי ויש שכול אינטימי. במעגל של השכול האינטימי שלי, עם הבן שלי ואשתי, רק אני נמצא בלילה. רק אני והכרית יודעים מה ההתמודדויות. הרמה הלאומית היא במקום אחר, ורק סימבולי בעיניי שזה יצא באותה תקופה.
"יש אנרגיה בשכול, בכאב. הוא יכול להיות מנותב לכיוונים שונים – להתחרבש עם עצמי, או להיות מופנה כלפי חוץ, כלומר לשאול מה אני יכול לעשות עם מה שעברתי. ופה אני בא ממקום אמוני. אם עברתי את מה שעברתי, הקדוש ברוך הוא לא עשה לי את זה כי משעמם לו אלא כדי שאעשה עם זה משהו כלפי הכלל, כלפי הציבור. איך אני מתעל את מה שעברתי לעשות ממנו משהו נכון וטוב. אם זה הדרכות, הרצאות, לכתוב ספר – לשנות מציאות ולגעת באנשים".
אתה אדם מאוד ממלכתי, ממוקם באמצע המיינסטרים הדתי־לאומי. כשאתה מסתכל על החברה הישראלית אבל בעיקר על הציונות הדתית, אתה חש שאתה עוד רלוונטי מהבחינה הזו? נדמה שכולם הולכים לקצוות.
"לא מעניין אותי איפה אני ממוקם, זה לא רלוונטי מבחינתי. אני יליד רחובות, גדלתי בשכונת שעריים ובפרדסים, בשיכון של הפועל המזרחי. כולם שם היו פועלים פשוטים. אימא שלי עבדה בפרדסים, וכל השכונה הייתה ניצולי שואה, מרוקאים ותימנים. אני לא בודק את עצמי איפה אני ממוקם. אני אומר את האמת שלי, שלא נמדדת במחיאות כפיים או בהשלכת עגבניות. האמת שלי היא אמת בעיניי, רצון הקדוש ברוך הוא מאיתנו. אני מאמין במושג הרחב של תורה ועבודה – להיות במקום מאוזן נפשית ולא באיזושהי דת עצבנית, במקום ששם ראשון בסדר העדיפויות אהבת אדם, חמלה ורגישות, ופחות כיפופי ידיים. אני חושב שעשיתי דברים טובים בארבעים השנים האחרונות. דווקא הרוגע, הנעימות, המתינות, היכולת לחבר – השפיעו מאוד על מעגלים שאני פועל בהם. לא חוכמה לחפש כל הזמן איפה אני מתלהם יותר כדי לקבל עוד קצת לייקים".
אף צד לא ייעלם
שנים רבות מלווה אבי רט את החברה הישראלית, מנסה לחבר חיבורים כלשונו. הוא סופר, מרצה ליהדות, היסטוריה, תקשורת, תנ"ך וחינוך במסגרות שונות, עורך "התלמוד הישראלי" וראש מכון ש"י באוניברסיטת בר־אילן, שהוקם על ידו בשנות השמונים ועוסק במגוון פעילויות חינוכיות. בהכשרתו האקדמית הוא בכלל עובד סוציאלי.
"אחרי שחרורי מצה"ל נסעתי לרב נריה בכפר הרא"ה", הוא מספר, "ואמרתי לו שאני משמש כרגע כר"מ בישיבה תיכונית, ומתלבט לגבי ההמשך. הוא ענה לי: 'כר"מ בישיבה תיכונית או ראש ישיבה תיכונית יש עוד לפחות עשרה כמוך, אבל עובד סוציאלי דתי שישב בוועדת הפלות – זה יותר חשוב לי. ואם יהיה איש תקשורת דתי שידע לייצג, להסביר ולהנגיש את היהדות – זה יותר חשוב לי.
"ב־35 השנים האחרונות עברו תחת ידי אלפי צעירים ומבוגרים במסעות לפולין, ואני שותף באיזשהו מקום לסל הזהות שלהם. זו זכות גדולה. אחרי שיצא הספר החדש על פרשות השבוע אני מקבל טלפונים מאנשים שאומרים לי 'בשולחן שבת אנחנו אומרים דבר תורה מתוך הספר'. זה מרגש. זמר אחד אמר לי פעם שאם שיר שלו נכנס לשולחן שבת, זה מבחינתו סימן להצלחה. אז אם דברי תורה שלי יגיעו לשולחנות שבת, מבחינתי זו הצלחה".
דיברת על חיבורים ועל כוחות טובים בישראליות שיעלו. ב־1984, כשהקמת את מכון ש"י בבר־אילן, אמרת לסנאט האוניברסיטה שאתה "רוצה לאחד בין חלקי העם". אם משווים את 1984 להיום, נדמה שאין איזו הצלחה גדולה בעניין הזה.
"אני לא מסכים. יש מציאות תקשורתית חיצונית, ויש מציאות אמיתית שקורית בשטח. מכיוון שעסקתי כמה שנים בתקשורת, אני מכיר את הרצון של העורכים לנסח כותרות וסיסמאות וליצור רייטינג. אבל מתחת לפני השטח אני רואה אחווה, אני רואה צימאון להבין, להכיר. אני גם רואה יותר אלמנטים של סובלנות, לא ברמות של פוליטיקה. ואני חושב שיש פה תובנה ציבורית מרכזית: כולם חשבו שהצד השני פשוט ייעלם, היום יש הבנה שהצד השני לא ייעלם וצריך ללמוד אותו, להכיר אותו. לצערי, אני חושב שהציבור החרדי עדיין לא מבין את התובנה הזו. הוא לא מבין שכללי המשחק השתנו, שהסיפורים של פעם כמו תורתו אומנותו ייגמרו באופן כזה או אחר.
"כמו במחשבים, כשמוחקים קבצים ישנים ומפרמטים את המחשב, היום בעצם נמחקים הקבצים הישנים של מגילת העצמאות הישנה, ואנחנו כותבים את מגילת העצמאות החדשה לדורות הבאים. אז מפרמטים הכול ומנסחים הגדרות חדשות – ישראליות ויהדות, קשר לארץ, וגם ביחסי ישראל־תפוצות, דתיים וחילונים, ימין ושמאל. כל המילים של פעם לא רלוונטיות. מה זה ימין ושמאל היום? מה זה דתיים וחילוניים?"
אחד הדברים הבולטים שעשית בתחום התקשורת היה השיעור השבועי בטלוויזיה ביום שישי עם מוטי אלון. אחרי שהתפוצצה הפרשה סביבו, איך אתה רואה את הקשר איתו במבט לאחור?
"ביום שבו התפוצצה הפרשה, לפני שהסיפור יצא לתקשורת, אספתי את ילדיי ואמרתי להם: בעוד שעתיים־שלוש הולך להיות אייטם בטלוויזיה על הרב מוטי אלון. עבדנו ביחד הרבה שנים, ואני אומר לכם משפט אחד: 'אני גוזר על עצמי לא לדבר עליו מילה, ואני מבקש שגם אתם תעשו כך. אני יכול להגיד לכם שכמובן לא ידעתי מכלום, ומבחינתי בזה תם הטקס'".
אתה קורא לו "הרב", זו אמירה כשלעצמה.
"לא, זה סלנג ודרך דיבור. אני יכול להגיד פעם אחת מוטי, ופעם אחרת הרב אלון. זה דבר שגרם לי צער גדול, והצער הזה מונח בקופסה בבוידם ואני לא נוגע בו".
אתם בקשר מאז?
"כלום, ממש כלום".
