"אני מגדיר את עצמי משחר נעוריי כיהודי. הקריטריון העליון בעבורי הוא היהדות, ומתוך הגדרה זו אני שואל מה מזיק ליהדות ומה מיטיב עמה, מה פוגע בי כיהודי ומה משתלב היטב עם זהותי היהודית", כך העיד על עצמו הסופר, המתרגם מערבית והפעיל החברתי סמי מיכאל, שהיה מגדולי הסופרים הישראלים ונפטר בשבוע שעבר בשיבה טובה והוא בן 97. מיכאל הותיר אחריו את אשתו, העיתונאית רחל יונה מיכאל, ואת שני ילדיו: דקלה, מורה, ואמיר, מפקח מחוז צפון במשרד החינוך.
שמו המקורי של מיכאל היה סאלח מנשה. הוא נולד באמצע חודש הסליחות של שנת תרפ"ו. עד גיל שבע גדל ברובע היהודי העני של בגדד, ומגיל שמונה בשכונה שבה התגוררו מוסלמים ויהודים יחדיו. הוא היה הבכור במשפחתו, שהשתייכה למעמד הבינוני־גבוה, אח לארבעה בנים נוספים ושלוש בנות. אביו מנשה עסק בתיווך בין יבואנים וסוחרי בדים, איש ספר ששלט בלשון הקודש. המשפחה חיה ברווחה, "בווילה, גינה מסביב, גנן ומשרתת", כפי שסיפר לפני 25 שנים לידידו העיתונאי והבלשן רוביק רוזנטל בספר השיחות "גבולות הרוח", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
מיום שלמד לקרוא רצה לכתוב סיפורים בעצמו, וכשקרא סיפור כילד רצה לכתוב לו סוף אחר. "ידעתי שהדבר קיים בי ובתוכי, ושאני רוצה להיות סופר, אך לא האמנתי שיעלה בידי, כמו דברים רבים שלא האמנתי שאהיה, ונעשיתי". מיכאל הילד קרא כאחוז כישוף, ביום ובלילה, לאור ירח ובזמן האוכל. גם בזקנתו, העיד, יום שעובר עליו ללא קריאה הוא עבורו יום שחסר בו משהו.
"ברחוב שבו גרתי בבגדד הייתי הילד היחיד שקרא סיפורים. עד גיל 16 לא שמעתי על קיומו של סופר עיראקי. רק בגיל 23 זכיתי לראות סופר בשר ודם, והמפגש התרחש כאן בישראל", סיפר. "כאשר התחלתי לקרוא ספרים לא שמתי לב לשם הסופר. צללתי היישר לעלילה. אם תשאל אותי מי כתב את רובינזון קרוזו לא אזכור, אבל אזכור את כל מעלליו של רובינזון קרוזו. כבשו אותי העלילה, התכנים, ונסחפתי בלי להרגיש עם האותיות השחורות על גבי הדפים הלבנים".
מיכאל פרסם 21 ספרים בשפה העברית, מהם עשרה רומנים למבוגרים ובהם "חסות", "חצוצרה בוואדי", "ויקטוריה" ו"עאידה", ארבעה רומנים לבני ובנות הנעורים (בהם "סופה בין הדקלים" ו"שדים חומים") וספרי ילדים (בהם "אותיות הולכות לים" ו"טיפה וטיפונת"). בספריו, שנלמדו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים וחלקם היו לרבי מכר, עסק בהתרחשויות ובתלאות שהיו מוכרות לו מחייו, ובראשן ייסורי ההגירה.
בספרו "חצוצרה בוואדי" מתאהבים שני חיפאים המתגוררים בשכנות בוואדי ניסנאס, עולֶה מברית המועצות בשם אלכס וערבייה־נוצרית בשם הודא, לפני שאלכס מגויס למלחמה בלבנון. בספר "יונים בטרפלגר" מגלה הנער זאב אפשטיין שאינו יהודי. אימו ניצולת השואה, שהתאלמנה מאביו במבצע סיני, מחליטה לספר לו רגע לפני שהוא מתגייס שהיא לא ילדה אותו אלא מצאה אותו נטוש בעריסה בדירה שקיבלה בחיפה, אחרי שהערבים נאלצו לברוח מן העיר בתקופת קום המדינה. זאב מגלה שהוא איננו מי שחשב שהוא, ו"בבולמוס נסער התנפל על ספרי הפסיכולוגיה". כשהוא קורא על אודות האסכולה ההתנהגותית, רווח לו; הוא מאמץ את התפיסה שכולם נולדים כלי ריק, ו"הסביבה והלמידה הן שמעצבות את הפרט. המוצא, הגזע והשורש והגנים לא מעלים ולא מורידים. הוא ישראלי. הוא יהודי. הוא אפשטיין יותר מאמא שלו, שכן נעשה אפשטיין בינקותו, ואילו היא קיבלה את השם עם נישואיה". את הספר הקדיש מיכאל "לכל האימהות שהן הארץ המובטחת לגזע האנושי".
חוקרת הספרות וכלת פרס ישראל פרופ' ניצה בן־דב כתבה על הספר הזה: "יש לזאב שתי אימהות, אימו המאמצת ריבה, ואימו הביולוגית נבילה, שנכנסת לחייו בשלב מאוחר מאוד. בינה לבין בנה שחזר נרקמים יחסים מופלאים של חום ועדנה. דמויותיהן של שתי האימהות, המכבדות זו את זו וחולקות את אהבתן לבן המשותף, הן הצהרת אמון של מיכאל באימהות באשר היא, בלי הבדל מוצא, דת וגזע".
הדמות על רקע המציאות
"כל סופר הוא אדם תוהה, כואב ורגיש", אמר מיכאל. "אחרת, הוא לא היה סופר". מיכאל התייחס אל גיבוריו כמייצגים נאמנים של סביבתם. לדבריו, "הדמות איננה יכולה להיות מנותקת מהסביבה המיידית שלה. היא איננה יכולה להתקיים ללא אבא ואמא, בן זוג או בת זוג, ילדים, אחים או ללא מה שקרה להם. אני לא בונה דמות וסביב הדמות יוצר מציאות. דמות בעבורי היא חלק מהמציאות. מי שרוצה לחפש פסיכולוגיה שקופה בתוך הכתיבה שלי מחפש במקום הלא נכון".
חוקר הספרות פרופ' יגאל שוורץ כלל את סמי מיכאל בין כותבי הרומן החברתי הפנורמי – סיפורים שעוסקים במתיחות פנימית בתוך בני אדם ובין בני אדם, תוך התחקות אחר המאפיינים האתניים של סביבתם, אורחות דתם, קהילתם ושבטם, תודעת המעמד הכלכלי שלהם וזהותם האידיאולוגית.
לדברי שוורץ במאמרו "סמי מיכאל: נסיך, מהפכן וריאליסט", שלא כמו רוב הסופרים העבריים, מיכאל כתב "במתכונת של הרומאנים החברתיים הרוסיים נוסח גורקי, טולסטוי וטורגנייב, או במתכונתם של הרומאנים הריאליסטיים והנטורליסטיים הגדולים הצרפתיים נוסח סטנדל, בלזק, האחים גונקור וזולא, או במתכונתם של רומאנים חברתיים של סופרים אנגלים ואמריקנים, דיקנס, סינקלר ואחרים, או בנוסח הרומאנים החברתיים שנכתבו על ידי סופרים יהודים ביידיש ובלשונות אחרות: זלמן שניאור, הנרי רוט ואחרים".
שוורץ, שערך את ספריו של מיכאל בעשורים האחרונים, טען שמיכאל קנה לו "מקום נכבד בכותל המזרח של הספרות הישראלית. בראש ובראשונה בשל ההישג הספרותי הוודאי, אך גם בשל הבולטות הברורה של המפעל רחב היריעה שלו, על רקע דלות החומר המאפיינת את המצאי הספרותי בז'אנר הרומאן החברתי פנוראמי בסיפורת העברית המודרנית מתקופת התחייה ואילך". רומנים אלה מתמקדים בקורותיהן של משפחות ספורות בתקופה היסטורית מובחנת, ומתוכן אחר המתיחויות והסתירות הקיומיות והזהותיות של דמויות נשיות וגבריות, יהודיות וערביות, צעירות ומבוגרות, "שמיכאל עוקב במדוקדק אחר תהליכי התפתחותן על רקע עשיר וסבוך של אורחות החיים של בני מעמדות שונים ב'שתי המולדות' שלו: עיראק וישראל, ובשתי הערים האהובות עליו: בגדד וחיפה".
מיכאל, שלמד בחוגים לפסיכולוגיה ולספרות ערבית באוניברסיטת חיפה, כתב תחילה סיפורים קצרים ומאמרים בשפה הערבית, אך לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה החל לכתוב בעברית, והתקבל באהדה בידי קהל הקוראות והקוראים. את מעמדו כמושא למחקר אקדמי ביסס רק בשנות התשעים, עת הוקדשו עבודות מחקר לכתביו ונערכו כנסים אקדמיים לכבוד יצירתו באוניברסיטאות בישראל ובארצות הברית.
הרומן הראשון שפרסם בעברית, "שווים ושווים יותר", ראה אור ב־1974, כשמיכאל התקרב לעשור השישי של חייו. גיבורו המרכזי של הספר הוא דויד שעלה מעיראק ונאבק על מקומו בחברה שנשלטת בידי יהודים אירופיים. ברשימת ביקורת שפורסמה בשעתו על הספר בעיתון "דבר" נאמר כי הוא "מתאר את השפלת כבודם של העולים מעיראק בבואם ללוד, בקבלת הפנים המעליבה. שבירת הגאווה היא מהלומה אכזרית להם, ותנאי החיים העלובים במעברה מחישים את תהליך הידרדרותם. הם נתקלים על כל צעד ושעל במחסומי החברה שבה שולטים האשכנזים". המבקרת הודתה ש"תיאור קודר זה אינו מצוץ מן האצבע", אך הוכיחה את הסופר ש"אינו מביא בחשבון את מצבה האובייקטיבי של המדינה הענייה שנוסדה זה עתה ולא היו לה כלים, אמצעים וניסיון בקליטת המונים, אלא קשיים בקליטת אנשים חסרי מקצוע ובעלי משפחות גדולות, שאינם יכולים להסתגל לתנאים החדשים".
מיכאל תיאר בלא כחל ושרק את חיי העולים במעברות, בעיקר אלה שעלו כמותו מעירק, ויחד איתם את חיי תושבי הכפרים הערבים תחת המשטר הצבאי, ומיקד את תשומת הלב בעוני המחפיר שהיה מנת חלקן של שתי קהילות אלה. ברומן "שווים ושווים יותר" – ששמו מהדהד את האימרה הידועה מספרו של ג'ורג' אורוול, "חוות החיות": "כל בעלי החיים שווים, אך ישנם כאלה ששווים יותר" – אביו של הגיבור היה בעל רכוש וחסכונות בעירק, שגנן עבד בגינתו הפרטית. כשעלה ארצה אולץ לעבוד כמנכש עשבים בצידי הכבישים, מבלי שיוכל לפרנס מעבודתו זו את משפחתו. כתוצאה מכך גופו ונפשו נפגעים, והוא מתעוור ומתערער.
בספריו היטיב מיכאל לייצג גם דמויות נשיות, בעיקר של נשים מזרחיות, ובראשן ויקטוריה מן הרומן שנושא את שמה ומגולל את מסכת חייה מילדותה ברובע היהודי של בגדד ועד זקנתה ברמת־גן. מיכאל ממקם את ויקטוריה כחוליה בשרשרת בת ארבעה דורות של נשים: סבתה המכובדת והאהובה, מיכל; אימה המעורערת והמתעללת, גיבורת הספר ויקטוריה, ושתי בנותיה סוזאן וכלמנטין. לצידן מתאר מיכאל את חברתה של ויקטוריה, מרים, בת דודתה ואשת סודה, המשמשת לה מקור כוח ונחמה: "ויקטוריה לא זכרה את השנים ההן כמסכת של אומללות. אדרבה. היא הייתה מתרפקת עליהן ורואה בהן את הימים השאננים של אושרה, החיבה העמוקה שהגו מרים והיא זו לזו גוננה עליהן ונטרלה את העוקץ מפגיעתם של מבוגרים. בדרך כלל גדלו נערות כשפחות כנועות לאבותיהן ולאחיהן".
סמי מיכאל העיד על עצמו שהיה אדם נאהב וגדל במשפחה שמחה: "אני מאוד לא נורמלי מבחינה זו שאני נורמלי יותר מדי", אמר. "אין בתוכי שסע פנימי. אין לי. היו לי בחיים ידידים נפלאים. אפילו כשעמדתי לפני המוות, ברגע האחרון הופיע איזה מלאך בדמות זקנה שופעת חסד ועוז. אני לא רוצה להיות אומלל ואף פעם לא רציתי. החיים התייחסו אליי יפה. גם כשחטפתי מכות מהחיים תמיד הופיעה אחריהן הנחמה".
פעילותו הספרותית של מיכאל זיכתה אותו בתארי דוקטור לשם כבוד מכל האוניברסיטאות בישראל, ובפרסי הוקרה רבים בישראל וברחבי העולם, בהם פרס ביאליק, פרס עגנון ופרס ברנר, עיטור אנדרסן היוקרתי בעולם לכותבי ספרות ילדים ונוער, פרס הכבוד הגרמני ופרס איטלקי על תרומתו להפצת רעיון הסובלנות בין עמים ובין דתות במזרח התיכון. מיכאל היה גם חתן פרס א.מ.ת. – הפרס הגבוה ביותר המוענק בישראל על הצטיינות והישגים מקצועיים שיש בהם פריצת דרך בתחום התרבות. עניינו הרב של מיכאל בפערים חברתיים ובמאבק לשוויון לא היה תחום רק לספריו אלא התבטא גם בפעולותיו החברתיות, מאז היותו נער מחתרת בבגדד ועד זקנתו, כאשר כיהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל.
הסתתר במסגד באיראן
"רק מטורף יחזור לעירק כדי לחפש שם זיכרונות נעימים", אמר מיכאל לפני יותר מעשרים שנה, כאשר שלטונו של סדאם חוסיין הופל בידי הצבא האמריקני. "אם אסע, זה יהיה מסע כואב. אתה לא נוסע כדי לחפש זיכרונות, אלא כדי שיהיה מפגש יפה עם מישהו או מישהי. אבל המישהו או המישהי שלי נהרגו, או נרצחו, או מתו בבית הסוהר, או חלפו עם הזמן".
במשך שבע שנים היה מיכאל חבר במחתרת נערים בבגדד, שהחלה לפעול לאחר פוגרומים שנעשו ביהודים ב־1941, כשהיה כבן 15. הוא היה אחראי על כמה תאים וחבר במערכות של עיתונים מחתרתיים, נתפס פעמיים על ידי המשטרה בהפגנות והצליח לברוח. כשנחשפה זהותו בעקבות הלשנה, סוכני הבולשת הגיעו אל התיכון שבו למד, בית הספר "שמאש" של הקהילה היהודית בבגדד. עגלון ערבי הציל אותו, והוא עבר בין עשרה בתים של קרובי משפחה כדי להתחמק מן הסוכנים.
לאחר שאביו וסבו נתפסו כדי שיגלו את מקום המסתור שלו, הוא החליט שאם יוחזקו יום אחד נוסף הוא יסגיר את עצמו ויתאבד. הוא שהה במסתור במשך חודש. כאשר פרצה בארץ מלחמת העצמאות, החליטו השלטונות בעירק לגרש את כל הקהילה היהודית. אביו של מיכאל יצר קשר עם אדם שהבריח אותו מעבר לגבול מבלי לדעת את הסיבה. הוא חצה את הגבול מעירק לאיראן ברגל במשך שש שעות, הגיע לטהרן ושהה אצל קרובי משפחה. כאשר התעורר חשש שיוסגר לעירק הוא עבר למשהד, עיר שכניסת יהודים אליה הייתה אסורה, והסתתר במסגד. כשחזר לטהרן הסכים איש הסוכנות היהודית להעלות אותו בטיסה לישראל.
"הכל היה חשאי", סיפר. "ציוו עליי לזרוק את כל הניירת שלי, העלולה לחשוף את זהותי. כתבתי סיפורים בערבית, אבל כל מה שהיה איתי הושמד, כי הסכנה הייתה שהמטוס ייתפס". מיכאל שחזר את כתביו לאחר מכן, כאשר עבד במשך כשלושה עשורים כמודד בשירות ההידרולוגי של משרד החקלאות: "הייתי חוזר מהעבודה, נח, מתרחץ ומכין את עצמי לכתיבה. כתבתי לאחר שהילדים הלכו לישון, בדממת הבית".
סמי מיכאל הוקיר את הקשר עם קוראיו ואת ההד האוהד שקיבלה כתיבתו: "הקוראים גילו בספרות שלי עולם חדש, עולם שלא היה קיים לפניי, או נחשב שולי ולא סופר עליו קודם לכן". הוא סיפר על אלפי מכתבים ושיחות טלפון שקיבל, מכל קשת האוכלוסייה: "מורים, סוציולוגים, סטודנטים, אנשים פשוטים, רופאים, הן אשכנזים הן מזרחים, המביעים הערכה. הקהל הזה, שהוא מגוון מאוד, מעניק כוח".
עם מותו השבוע ספדו לו רבים, בהם חתן פרס ישראל המשורר ארז ביטון, שאמר כי "מיכאל היה דוגמת מופת של הגירה חיובית של מי שעלה בגיל מבוגר יחסית, ללא עברית. הוא ידע לחלץ את עצמו ממוסכמות והציב את עצמו כסופר מקורי שלא היסס לבקר את החברה הישראלית לטוב ולרע". נטען שביקורתו הבלתי מתפשרת היא שמנעה ממנו את ההכרה הלאומית בדמות פרס ישראל, שלדעת רבים הגיע לו. מיכאל התנער מדמות של מוביל רוחני, וייזכר בלבבותיהם של קוראותיו וקוראיו כמתבונן לעומק בפצעיה של הישראליות, שטרם נחבשו.
